כולנו    נחליט!
אתר ישראלי לדמוקרטיה ישירה
www.kulanu-nahlit.org

דף הבית | אקטואליה | הצהרת הדמוקרטיה הישירה | שאלות נפוצות | מאמרים | english | הגדרות | כתוב לנו | פורום - כולנו-נדון!



ממחאה למהפכה

            פרקים נבחרים מתוך הספר מאת עקיבא אור

  1. החברה והיחיד <
  2. ערכים ותהליכים 
  3. המהפכה התעשייתית, מארכס והמהפכה הסוציאליסטית 
  4. השביתה הכללית בצרפת ב1968- ודמוקרטיה ישירה 

פרק ראשון:

החברה והיחיד

החברה :: היחיד :: תשובות לשאלות
 

 

החברה

מרגרט תאצ'ר, רה"מ השמרנית בבריטניה בשנות ה- 80', שכונתה "גברת הברזל", נהגה לומר:

"אין דבר כזה – 'חברה'. יש רק אנשים", ולכן - לדעתה - אין מקום לבעלות של החברה על שירותי תחבורה, בריאות, חינוך, מערכת האנרגיה, מפעלי התעשייה, בנקים אלא יש מקום רק לבעלות של אנשים פרטיים.

 

אם באמת אין "חברה" אז גם נכון לומר: "אין דבר כזה - 'צבא'. יש רק חיילים". כולם יודעים שזו שטות ולכן ברור שגם תאצ'ר - ככל רה"מ - אמרה שטויות. אולם דברי תאצ'ר מעוררים את השאלות: מהי "חברה"? מהו "יחיד"? "הייתכן "יחיד" בלי "חברה"? או "חברה" בלי "יחידים"? ומה הקשר בין "חברה" ל"יחיד"?

 

העובדה שאנו חיים בחברה נראית לרבים כדבר "מובן מאליו" או "טבעי". אך היו הומינואידים (קופי אדם) בעבר שלא חיו כחברה אלא רק כמשפחה.  מדוע ה"מובן מאליו" וה"טבעי" לא קרה להם?

אצל הומינואידים "חברה" איננה תוצר "טבעי" ובוודאי לא "מובן מאליו". היא אינה הכרחית כדי לשרוד. אפשר לשרוד בלעדיה. רוב בעלי החיים שורדים מבלי ליצור חברה.

 

"חברה" איננה חפץ שאפשר לגעת בו אלא היא קבוצה בעלת תכונות מסוימות. יש לי תריסר חתולים בבית, אך הם אינם 'חברה', לא מפני שהם בע"ח אלא מפני שאין ביכולתם לפעול במשותף. כדי שקבוצת בע"ח תהווה חברה – עליה לפעול במשותף, לקבל החלטות ביחד ולפעול למימושן (או לפחות להיות מסוגל לעשות זאת). אין צורך שכולם יסכימו לכל החלטה, יכול להיות רוב ומיעוט, אבל היכולת להחליט במשותף - ולבצע - החלטות הנוגעות לכל הקבוצה היא הכרחית. בלי יכולת זו אין קבוצת בע"ח מהווה 'חברה'.

 

בטבע יש חברות של בעלי חיים, למשל נמלים, דבורים, צרעות, וגם קופים, פילים וכלבי-בר. חקר חברות כאלה הוא נושא מרתק למחקר. יש ספר מרתק בשם "The Soul of the white Ant" ("נשמת הנמלה הלבנה") שכתב דרום-אפריקאי בשם יוג'ין מאריי לפני 100 שנים. הוא חי בטבע, ליד קן טרמיטים, ניזון מהטבע, התבונן וחקר את חיי הטרמיטים. הוא גם חי שלוש שנים עם להק בבונים וכתב על כך בספר The soul of the ape" ". שניהם בהוצאת Penguin. שניהם ספרים מומלצים.

 

יש הבדל בין חברת קופי-על (כולל האדם) לחברת חרקים. בחברות של חרקים, החיברות - כלומר היכולת לפעול יחד, נקבעת על ידי הפיסיולוגיה, לכן אין הם יכולים להתנהג אחרת מכפי שהם מתנהגים. אין אצלם רוב ומיעוט. כולם מגיבים באותה תגובה על אותו גירוי. הם כמו מכונה מופעלת מבחוץ לפי כללים שאין ביכולתם לשנותם. אצל האדם המצב שונה. במינוח מחשבים אפשר לומר שאצל חרקים חברתיים החיברות נובע מהחומרה (Hardware) ואילו אצל האדם הוא נובע מתוכנה (Software). זה הבדל מהותי כי תוכנה ניתן לשנות ולכן האדם יכול לשנות התנהגות בלי לשנות את מבנהו הפיסיולוגי. האדם יכול להגיב בצורות שונות על אותו גירוי וליצור חברות שונות (או לא ליצור שום חברה) כי הפיסיולוגיה שלו איננה מכתיבה סוציולוגיה.  אבל כל הדבורים מקימות אותה כוורת ומגיבות באותה צורה על אותו גירוי.

 

גם העובדה שכרגע רוב בני-חווה חיים בחברות אין פירושה שכך יהיה תמיד. אם חלילה תפרוץ מלחמה אטומית ורוב המין האנושי יושמד, לא תישאר "חברה". אולי יישארו יחידים פה ושם. האם ישובו ויתארגנו מחדש כחברה?  אולי, אך אין הכרח שכך יהיה. אצל האדם חיברות נובע מחיקוי וחינוך, לא מפיסיולוגיה ולא מגיאוגרפיה. אצל הומינואידים החיברות אינו תורשתי, וגם לא "טבעי", אלא תודעתי, הוא לא מקובע בפיזיולוגיה ולא מוכתב על ידי הסביבה הגיאוגרפית, אלא נרכש. הומינואיד אינו חייב לחיות בחברה, העובדה שהוא חי כך היא מקרית, כבע"ח יכולנו לשרוד גם בלי להפוך לחברה. יש מחקר מעניין על אינדיאני בשם ISHI שהתגלה בקליפורניה ב- 1911 ונחקר על ידי האנתרופולוג קרויבר מאוניברסיטת ברקליי. ISHI חי בטבע לבדו משך שנים- ושרד. רוב בעלי החיים שרדו זמן רב יותר מהאדם מבלי להפוך לחברה.

 

רבים מחפשים הסברים ביולוגיים (או גיאוגרפיים) לתופעות סוציולוגיות. יש נטייה להסביר תופעות חברתיות כנובעות מגורמים חומריים, מה"טבע", מהפיסיולוגיה או הגיאוגרפיה, למשל שחיברות הכרחי להישרדות או ששוני בהתפתחות נובע משוני בסביבה הגיאוגרפית. זו טעות. סוציולוגיה אינה נובעת מפיסיולוגיה (אילו נבעה ממנה היה קיים רק סוג אחד של חברה) ושוני סוציולוגי אינו נובע משוני גיאוגרפי. ה"טבע" כהסבר מצדיק את הקיים לא את שינוי הקיים. רבים הצדיקו את העבדות בטענה שהיא "טבעית" ועבד נחות ביולוגית מבעליו. גם אי-שוויון במשכורות וזכויות בין נשים לגברים מנסים להצדיק על סמך שוני ביולוגי. מבנה ביולוגי קבוע אינו הסבר לסוציולוגיה משתנה (מחברה לחברה וגם במהלך הזמן). ביולוגיה קבועה לא מכתיבה ולא מסבירה שינוי - ושוני - חברתי. אצל הומינואידים חיברות אינו תוצר ה" טבע ". ההסבר למעשי האדם הוא בתוך האדם לא מחוצה לו.

 

לאחרונה התברר כי השוני הביולוגי בין בני-חווה קטן בהרבה מכפי שנראה לעין. ממצאים חדשים בחקר ה- DNA מלמדים כי כל בני המין האנושי החיים כיום מוצאם ממשפחה אחת (ויש אומרים מאישה אחת!) שחייתה באפריקה לפני כ- 200 אלף שנה. אך כיום יש כ- 4000 חברות שונות זו מזו. אי אפשר להסביר שוני בין חברות כנובע משוני גנטי כי מבחינה גנטית כל בני המין האנושי הם כמעט זהים. מאידך, בסביבה גיאוגרפית כמעט זהה התפתחו תרבויות שונות לחלוטין כמו אתונה וספרטה. כך שיחודה של חברה אינו תוצאת הפיסיולוגיה של האדם וגם לא תוצאה הכרחית של הסביבה הגיאוגרפית שלו. אצל הומינואידים חברה היא מותרות ולא צורך חיוני להישרדות, היא יצירה בלתי הכרחית של התוכנה. הומינואידים יכולים לשרוד כמו רוב בעלי-החיים ששרדו מבלי ליצור חברה.

 

אדם שלא גדל בחברה מתנהג כבעל-חי, יתכן שמצב זה יחזור, איננו יכולים להיות בטוחים שמה שקיים כעת יהיה קיים גם בעתיד, יכול בהחלט להיות אחרת. למשל אחרי מלחמה אטומית. החיברות שלנו, כלומר המעבר מיצור שחי לבדו בטבע ליצור שחי - ופועל - בשיתוף עם אחרים, הוא המצאה שמועברת מדור לדור על ידי חיקוי ולא על ידי תורשה. החיברות האנושי אינו תורשתי, אלא נלמד.

 

חברה היא קבוצת יצורים המסוגלים להחליט ולפעול ביחד כדי להשיג מטרה משותפת, אבל היא יותר מכך. היא אוסף יצורים בעלי "השקפת-עולם" משותפת - הסבר משותף למציאות, לחיים, ל"קיום". "השקפת-עולם" נוצרת על ידי התנסויות ושפה.

 

שפת דיבור היא לא רק כלי תקשורת אלא גם כלי חשיבה. לכל שפה יש מבנה משלה ותכונות משלה המעצבים את חשיבת המשתמשים בה ואת הצורה בה הם מבינים וחווים את המציאות. יש להיזהר מגישה האומרת: 'למציאות יש קיום עצמאי, היא נקלטת בחושים ומועברת על ידי העצבים למוח הקולט את המידע כמו סרט צילום במצלמה'. זה נשמע סביר, מדוע להיזהר מגישה זו? כי היא אינה מבדילה בין המציאות לבין תיאור המציאות.  אלה הם דברים שונים זה מזה. המציאות קיימת בלי תלות במי שמתאר אותה, אך תיאור המציאות להבדיל מהמציאות עצמה - תלוי בזה שמתאר. המציאות עצמה היא דבר אחד - תיאור המציאות הוא דבר אחר. רוב האנשים לא מבדילים בין שני אלה. הם מייחסים למוח פאסיביות, כאילו הוא סרט צילום שרק קולט מידע מהחושים. רוב האנשים בטוחים שתודעת האדם ושפת הדיבור הם "צילום" העולם החיצוני במוחנו. כיצד בדיוק מתרחש "צילום" זה?

 

אם נעקוב אחרי המידע הנקלט בעין ניווכח כי ברשתית העין הופך האור המגיע מן החוץ למטעני חשמל אשר נעים לאורך עצב הראיה אל מרכז הראייה במוח. (זה המצב גם בחוש הריח, הטעם, המישוש, והשמיעה). כבר בעצב הראיה אין "תמונה" אלא יש רק מטעני חשמל. המידע החזותי הפך למטעני חשמל הנעים אל המוח.  אבל כשהם מגיעים למוח אנחנו רואים "תמונה" ולא מטעני חשמל!

 

כיצד הפך המוח את מטעני החשמל מחדש ל"תמונה"? למדע אין הסבר לכך! אין לאיש מושג כיצד הופך המוח מטעני חשמל לתמונות, תחושות, מחשבות, ותגובות. אינכם מאמינים? תשאלו מדענים שעוסקים בחקר המוח - והתודעה!

 

חקר המוח כיום עוסק עדיין במיקום (כלומר אם כואבת לך שן בפה, היכן במוח זה גורם לפעילות חשמלית מוגברת) ובחקר הביו-כימיה והביו-פיסיקה של המוח. אך אין שום הסבר כיצד הופך המוח מטעני חשמל המגיעים אליו דרך העצבים ל"מידע". איך הופך המוח מטעני חשמל המגיעים מהרשתית ל"תמונה"? האם זה קורה כמו במסך המחשב? אם למשל אני "רואה" עץ, האור מהעץ נקלט על הרשתית ונע כמטעני חשמל למוח.  כיצד בונה המוח ממטעני חשמל אלה "תמונה" של העץ?  איש אינו יודע. מי במוח "מסתכל" ב"תמונה"? האם ה"מסתכל" הוא חומרה או תוכנה? על מה "מסתכל" המסתכל? על מטעני חשמל? כיצד מתרחשת פעולת ה"הסתכלות" במוח? מהו המבנה של ה"מסתכל"? מהו המבנה של ה"תמונה" במוח? איך מייצר המוח "צבע"?  כיצד מיוצג "קוו" במוח? כיצד "מסתכלים" מטעני חשמל שהם ה"מסתכל" על מטעני חשמל אחרים שהם ה"תמונה"? על שאלות אלה אין לחוקרי המוח שום תשובה (בין אם הם עוסקים בנוירולוגיה או בפסיכולוגיה). יתר על כן, רובם אינם שואלים שאלות כאלה.

 

לידיעתכם מחוץ למוח אין צבעים, יש רק גלים אלקטרו-מגנטיים בעלי אורך-גל שונה. כל חומר שאור פוגע בו בולע גלים מסוימים ופולט גלים מסוימים הנקלטים ברשתית. כיצד הופכים גלים שונים ל"צבעים" שונים במוח? כיצד הופך אורך גל של 700 ננומטר ל"אדום" ושל 500 ננומטר ל"כחול"? גם על כך אין למדע תשובה. בטבע אין צבע!!! יש רק שחור, לבן, וגווני אפור. רק מוחנו הופך גלים אלקטרו-מגנטיים ל"צבעים". מדענים הסיקו מניסויים כי רוב החיות הן עיוורות-צבעים ומבחינות רק בשחור/לבן וגווני אפור. לפי ניסויים שנערכו בתחום זה "צבע" הוא המצאה אנושית ולא משהו שקיים בפני עצמו ב"טבע".

 

 ניסויים מלמדים שבע"ח רואים אור וחושך, שחור ולבן, וגווני אפור. אך לא צבעים. יש משקפי פולרואיד (אור מקוטב) המבטלים נצנוץ. האדם אינו רגיש לקיטוב האור אך יונים ודבורים מבחינים בו. כך שלא כל ה"מציאות" מיוצגת במוחנו. פעם חשבו שהמוח פועל כמו סרט צילום. כיום מוסכם שהמוח איננו סביל כסרט צילום אלא פועל על מטעני חשמל המגיעים אליו ובורא מהם תיאור. המוח "בורא" תיאורים שונים ובוחר אחד מהם. איש אינו יודע כיצד המוח מעבד מידע אך יש עובדות מהן אפשר להסיק שהמוח לא "מצלם" את המציאות אלא "מצייר" אותה.  התודעה "מעבדת" את המידע לתמונה.

 

עוד דוגמא: אצל בע"ח יש שני מינים: זכר ונקבה. אפשר לבדוק זאת לפי אברי המין השונים. אילו פעל המוח כסרט צילום הייתה מציאות חיצונית זו מצטלמת במוח ומופיעה בשפה. ובאמת, ברוב השפות יש זכר/נקבה. אך בפרסית אין זכר ונקבה. כלומר, יש שפה שאין בה "צילום" של תופעה חשובה בטבע. בפרסית שמות עצם, פעלים, ותוארים אינם בזכר או נקבה. ופרסית היא שפה שמדברים כמה מיליוני בני חווה. אם יש לכם מכר פרסי בררו כיצד הוא מתמודד עם הבעיה ששפתו אינה מבחינה בין זכר/נקבה.

 

אם משהו שקיים במציאות לא מופיע במוח (אור מקוטב, הבדלי מין בשפה הפרסית), ומשהו שקיים במוח לא קיים במציאות (צבע) אזי המוח לא פועל כסרט צילום. כי צילום מצלם מה שיש במציאות ורק מה שיש במציאות. צילום אינו גורע ואינו מוסיף פרטים למציאות. אבל מוחנו גם גורע וגם מוסיף פרטים למציאות. נעבור לפעילות אחרת של המוח לשפת הדיבור.

 

רוב האנשים חושבים רוב הזמן במלים (אם כי יש אנשים שחושבים בתמונות). שפה מעצבת לא רק תקשורת בין אנשים אלא גם חשיבה ואפילו את הצורה בה אנו חווים את המציאות. לכל שפה יש מבנה ואופי משלה המעצבים את חשיבת משתמשיה. זה קורה בלי שהם מודעים לכך.

שני חוקרי שפה חקרו זאת במאה ה- 20 -  אדוארד ספיר, ובנימין וורף, ממכללת M.I.T בארה"ב.

 

ספיר היה בלשן נודע. וורף (תלמידו של ספיר) היה תחילה מהנדס חשמל וחוקר הצתות מטעם חברות ביטוח. כאשר בעל עסק שנשרף תבע פיצוי מחברת ביטוח, נשלח וורף לחקור אם הייתה הצתה בזדון. כך פיתח רגישות לניסוחים בהם תיארו אנשים את חוויותיהם ולכן החליט ללמוד בלשנות בM.I.T.. כשחקר את שפת השבט האינדיאני "הופי" החי באריזונה הבין שהיא שונה ויוצרת תמונת-עולם ייחודית ומצא קשר בין שפתם לחשיבתם. אך קשר כזה קיים בכל שפה, כפי שנראה בהמשך. וורף כתב:

 

"בשפת ההופי אין מלים, צורות דקדוקיות, מבנים או ביטויים, המתייחסים ישירות ל'זמן', ל'עבר', ל'הווה', ל'עתיד', או לפרק זמן, להתמשכות זמן... בקיצור בשפת ההופי אין שום התייחסות מפורשת או מובלעת ל'זמן', ולמרות זאת שפת ההופי מסוגלת להתייחס ולתאר כהלכה (מבחינה תועלתית ותפקודית) את כל התופעות ביקום. לדעתי יהיה זה מוטעה להניח שלמרות זאת חשיבת בני ההופי מכילה איזשהו מושג אודות זרימת 'זמן' או שהאינטואיציה שלהם מספקת להם מידע אודות ה'זמן'... כשם שיתכנו הרבה גיאומטריות לא אוקלידיות שכולן נותנות תיאור מצוין של צורות במרחב כך יתכנו תיאורים שונים של היקום, כולם בעלי תוקף, שאינם כוללים את מושגי ה'מרחב' ו'זמן' שלנו. תורת היחסות המודרנית היא דוגמה מתמטית לכך ושפת ההופי היא דוגמה לשונית לכך "..."  שפת ההופי מעדיפה שימוש בפעלים בניגוד לשפתנו המעדיפה שימוש בשמות עצם. שפתם הופכת את המשפטים שלנו אודות עצמים למשפטים אודות אירועים".

 

("מודל היקום של אינדיאנים באמריקה", בספר "Language, Thought, Reality"M.I.T. ( 1956  

 

למילים בשפת ההופי יש שני סוגי סיומת המתארים את אופי האירוע.

למשל, המילה "פרח" בתוספת סיומת א' מתארת מה שאנחנו היינו מתארים במשפט הבא: "ראיתי עלי פרח נפתחים וראו זאת גם אחרים".

 

מילה אחת מתארת אירוע שאנו מכנים "עבר" וגם "אובייקטיבי". מדוע? כי הסיומת מציינת שהאירוע כבר התרחש (כי חוויתי אותו) וגם שהאירוע הוא "אובייקטיבי" כי לא רק אני (ה"סובייקט") חוויתי אותו אלא גם אחרים חוו זאת (שימו לב ש"אובייקטיבי" בשפת ההופי פירושו "נחווה על ידי אחרים" ולא - "קיים בלי תלות בחווה").

 

אך למילה "פרח" אפשר להוסיף סיומת אחרת ואז - בשפה שלנו - משמעות המלה היא: "אני יודע מניסיוני כי האירוע שפרח זה יפתח את עליו אפשרי אך טרם מומש ואחרים טרם חוו אותו"

 

זה דומה ל"עתיד" ו"סובייקטיבי" בשפתנו. כי מדובר באירוע שטרם התרחש, אך עשוי להתרחש, אולם אפשרות זו אשר ידועה לי טרם נחוותה על ידי אחרים. להופי יש שני סוגי "אירועים", אלה שנחוו ואלה שיכולים להיות נחווים. הסיומת מבהירה לשומע באיזה אירוע מדובר.

 

רוב האנשים אינם מודעים לכך שחלוקת מלים ל"שמות עצם" ו"פעלים" מבוססת על הנחה (ללא הוכחה) של "מרחב" ו"זמן" מופרדים זה מזה. אם תשאלו אנשים מהו "מרחב" ומהו "זמן", ומה היחס ביניהם, יענו רובם משהו כמו: 'ה"מרחב" הוא מיכל בעל שלושה ממדים (אורך, רוחב, גובה) בו נמצאים כל העצמים. הוא במצב מנוחה. "זמן" הוא מעין זרם הנע מן העבר דרך ההווה אל העתיד. הוא לא נתפס בשום חוש אלא רק באמצעות הזיכרון. אין קשר בין ה"מרחב" ל"זמן". הם שני דברים נפרדים. "מרחב" לחוד ו"זמן" לחוד.' כך מבינים - וחווים - רוב האנשים את המציאות.

 

אבל לפי תורת היחסות של איינשטיין (בעיבוד של מינקובסקי) נכון יותר להניח שה"מרחב-זמן" הוא מאוחד והשניים מחוברים כי זה נותן תיאור טוב יותר לתופעות הפיזיקה מאשר "מרחב" נח מופרד מ"זמן" נע. זה מנוגד ל"היגיון" המקובל.  אך מדוע? כי "שמות עצם" מייצגים "מרחב", "פעלים" מייצגים "זמן" (יש להם "עבר" "הווה" "עתיד") ושפה שמפרידה "שמות עצם" מ"פעלים" מניחה מראש מרחב מופרד מזמן. אך מדוע "הגיוני" להניח שהמרחב מופרד מהזמן? מפני ששפה בנתה "שמות עצם" ו"פעלים" והבריחה לתודעתנו הנחה בלתי מוכחת אודות מרחב נייח מופרד מזמן נע?

 

כפי שראינו שפת ההופי אינה מתארת "עצמים" ב"פעולה" אלא "אירועים". אולי אתם חושבים שאנשים המשתמשים בשפה מוזרה כזאת לא יצליחו לתפקד במציאות הממשית אבל כפי שאמר וורף "שפת ההופי מסוגלת להתייחס ולתאר כהלכה (מבחינה תועלתית ותפקודית) את כל התופעות ביקום" ולפי תורת היחסות של איינשטיין (שעמדה במבחן ניסויים רבים) שפת ההופי מתארת את המציאות יותר נכון משפה המפרידה "עצמים" מ"פעלים".

 

גם שילוב המשמעות של "סובייקטיבי" עם "עשוי להיות נחווה" (כלומר "רשות היחיד") ו"אובייקטיבי" עם "נחווה על ידי אחרים" (כלומר "רשות הרבים") חוסך הרבה בלבול. תיאור המציאות של ההופי מבוסס על "אירועים" ולא על "עצמים" ו"פעלים". אין אצלם "זמן" מופשט, או "אובייקטיביות" בלי אנשים. מי שמניח שהמוח רק "מצלם" את המציאות וב"צילום" יש "עצמים" שמבצעים "פעולות" משוכנע שמרחב וזמן מופרדים במציאות. לפי הנחה זו שפת ההופי "מצלמת" את המציאות בצורה מוטעית. כיצד נוצרה טעות זו?

 

אם אותה מציאות "מצטלמת" בשתי תמונות שונות אחת רואה "עצמים" והשנייה "אירועים" ושתי התמונות מאפשרות פעילות אנושית יעילה מתקבלים שני "צילומים" שונים של אותה מציאות.

 

איזה מהם "נכון"? איך בודקים מה "נכון"? אולי שניהם "נכונים"? ואולי אין הם "צילומים"?

 

לפי תורת היחסות של איינשטיין המציאות היא "מרחב-זמן" מאוחד ושפת ההופי נותנת תיאור נכון יותר של המציאות מאשר שפתנו. אך אולי שפה בכלל איננה "צילום" המציאות אלא היא "ציור" המציאות. ציור הוא לא העתק סביל אלא עיבוד פעיל. אולי אנחנו לא "מצלמים" את המציאות אלא "מציירים" אותה, לא "מעתיקים" אלא "מפרשים" אותה (וגם השפה כך). גישה כזאת נותנת תשובות לשאלות שגישת "צילום" המציאות מתקשה להשיב עליהן. ברור שאנחנו קולטים גירויים בחושים ו"בוראים" מהם תיאור. אך המציאות אינה כופה עלינו תיאור או "ציור" - יחיד.

היא קובעת תנאים שכל תיאור חייב למלא. תנאים אלה מאפשרים תיאורים שונים. התודעה - כמו צייר - בוחרת כיצד לתאר את המציאות.

 

כאשר שלושה ציירים מציירים אותו אדם נבראים שלושה ציורים שונים. כל ציור חייב לתאר אדם כך שנוכל לזהותו, אך אפשר לצייר אותו אדם בציורים שונים שכולם מאפשרים זיהוי. המציאות אינה מכתיבה ציור יחיד שהוא ה"אמת". לגישה כזאת יש יתרון היא מבהירה ששפה היא כלי שהאדם בנה וזה משחרר את החשיבה משליטת השפה בעוד שההנחה ששפה היא "צילום" המציאות משעבדת את החשיבה לשפה.

 

שפת דיבור איננה דבר "מובן מאליו".  זה אולי "מתקבל על הדעת" אך זו טעות. בכלל, רצוי להיזהר מכל מה שנראה "מתקבל על הדעת", מאד להיזהר, כי מה שנראה "מובן מאליו" חומק מביקורת ומתגלה תכופות בחקירה כבלתי מובן ובלתי מתקבל על הדעת.

 

ה"מובן מאליו" חומק מביקורת ומה שמתקבל ללא ביקורת שולט בנו. שפה היא כלי תקשורת וחשיבה הכולל פירוש למציאות וקובע גם את האופן בו אנו חווים את המציאות (ולא רק "מבינים" אותה).

 

כאן נניח לדיון בחשיבה ונחזור לדון בחברה.

נוסף לשפה יש לכל חברה גם "תרבות". במונח זה אינני מתכוון למוסיקה, ספרות, שירה, או פיסול, אלא למה שאנתרופולוגים קוראים באנגלית Culture. מונח זה מציין את "תמונת העולם" של חברה מסוימת וגם את טקסיה, אמונותיה, ומוסדותיה. יש להיזהר במילה "תרבות" ולא לפרשה כ"אמנות". אנתרופולוג משתמש במונח "תרבות" במובן של "תמונת-עולם".

 

"תרבות" איננה רק מילולית, היא כוללת טקסים כמו: ברית מילה, בר-מצווה, חתונה, חגים. היא כוללת גם סידורים ממוסדים של החיים, מבנה המשפחה, החינוך, מבנה השלטון. שום דבר בחברה אינו "טבעי" או "מובן מאליו", כדי להבין זאת יש לראות חברות שונות, ולהשוות את הטקסים והמוסדות שלהן עם הטקסים והמוסדות שלנו, וזאת -  מבלי לסווג את השונה כנחות.

 

חלק גדול מהאנתרופולוגיה המודרנית נברא באנגליה. האנגלים כבשו חלקים גדולים באפריקה ואסיה ורצו להבין את התודעה והחרדות של השבטים השונים שם - כדי לשלוט בהם. לאנגלים לא היה יחס ביקורתי לתרבות האנגלית. הם ראו אותה כפסגת ההתפתחות האנושית. כדי להבין "תרבות" צריך להבין תרבויות שונות. בלי הבנת השונה לא תיתכן הבנת הייחוד. כדי להבין תרבות שונה יש לחקור אותה באהדה ולא כדי לנצלה אלא כדי להבין איך אחרים מציירים את המציאות, איזה "הנחות יסוד" הם מניחים. רק אם נבין אחרים השונים מאיתנו נוכל להשוות ולראות - את "הנחות היסוד" שלנו, את הצורה המיוחדת בה התרבות שלנו מציירת את המציאות.

 

אסור לדרג תרבות שונה כי כל דירוג נעשה לפי קריטריונים של המדרג ולכן מונע להבין מדוע בחרה התרבות שלו דווקא בקריטריונים אלה. דירוג מונע הבנה. ומי שאינו מבין את האחר לא יבין את עצמו. האנגלים לא הבינו זאת. הם דרגו את כל התרבויות על סולם אחד שבראשו הייתה כמובן התרבות האנגלית. השלבים בסולם הדירוג (וההתפתחות) היו כלי העבודה שתרבות/חברה ממציאה. מדוע? כי האנגלים המציאו במאה ה- 19 את מנוע הקיטור, את הרכבת, הנול המכני, מנוע החשמל, כלומר כלים שבעזרתם השתלטו האנגלים על העולם, וגם - על האנתרופולוגיה המודרנית הקיימת בערך מ – 1850. האנגלים החלו לחקור שבטים ותרבויות, כדי לבדוק איך אחרים מגדלים ילדים/יבולים/בעלי-חיים, איזה אמונות/דתות/כלים יש להם. האנתרופולוגיה שפותחה באנגליה נבעה משאיפה לנצל חברות אחרות. הם חקרו אותן כדי לשלוט בהן.

 

מי החליט, ועל סמך מה, שכלי העבודה שחברה מסוימת מייצרת הם הקריטריון לדרוג חברות?

 

מדוע בכלל צריך לדרג חברות? הרי אפשר תמיד לעשות השוואות ביניהן מבלי לדרג אותן.

 

האנתרופולוגיה האנגלית דירגה את התרבויות השונות - כמו שלבים בסולם – לפי קנה מידה יחיד, ל"מפותחות" יותר ו"מפותחות" פחות ואפילו ל"נחשלות". ה"מפותחת" ביותר היא כמובן התרבות המדרגת, האנגלית, כי היא בנתה כלים הכי משוכללים. לפי דרוג זה הם קבעו שהאחרים הם "נחשלים" ו"פרימיטיביים" כי כלי העבודה שלהם פחות משוכללים.

 

אבל בתחילת המאה ה- 20 החלה להתפתח אנתרופולוגיה שונה בארה"ב. בעיקר על ידי נשים אמריקאיות, שהחלו לחקור שבטים אינדיאנים בארה"ב.

 

האינדיאנים הובסו סופית על ידי הלבנים בערך ב- 1890, כשני עשורים לאחר השלמת מסילת הברזל שחצתה את יבשת ארה"ב מניו-יורק לסן פרנציסקו (1869). הם הובסו מבחינה צבאית ושוכנו בשמורות. הם לא קיבלו אזרחות אמריקאית ונחשבו לאוכלוסיה עויינת ו"פרימיטיבית". מסילת הברזל איפשרה ללבנים להגיע לכל מקום. הם השתלטו על שטחי האינדיאנים והממשלה האמריקנית הפרה את כל הסכמיה הקודמים עם האינדיאנים כי הלבנים רצו את הקרקעות שהרכבת איפשרה גישה אליהם.

 

עד 1850 ישבו המהגרים מאירופה רק ב 10% משטח ארה"ב, ליד חוף ים או נהר. מעטים התישבו בשטחים רחוקים מים או נהר. מדוע? כי לפני הופעת הרכבת לא היה ערך לאדמות רחוקות מים או נהר כי אי אפשר היה לשווק מהן תוצרת חקלאית. עד 1850 עסקה רוב אוכלוסית העולם בחקלאות אך בלי רכבת קשה לשווק תוצרת חקלאית ממקומות רחוקים מים או נהר, לכן לא גרשו משם אינדיאנים. אך השלמת מסילת הברזל מניו-יורק לסן–פרנציסקו (1869) שינתה מצב זה. ערך הקרקעות עלה כי רכבות יכלו להגיע לכל מקום. רק אז, בין 1870 ל- 1890  חיסלו סופית את האינדיאנים.

 

לאינדיאנים לא היה סיכוי מבחינה צבאית. שבטים רבים הושמדו. התנהגות ממשלת ארה"ב כלפי האינדיאנים הייתה מחפירה. כרתו עמם הסכמים - והפרו את רובם. עד 1924 לא היו האינדיאנים אזרחי ארה"ב. הם חיו שם לפני המהגרים מאירופה אך נחשבו לאויבים ו"פרימיטיביים".

 

בסוף המאה ה- 19 החלו אנתרופולוגים בארה"ב לחקור את תרבויות האינדיאנים, הם חקרו את שפתם ומנהגיהם. חלק מהאנתרופולוגים הללו היו נשים ויתרונן נבע מכך שבתור נשים שדוכאו בחברה גברית הן פיתחו רגישות לדיכוי בכלל ולכן הבינו את האינדיאנים טוב יותר מגברים.

 

זו גם הסיבה לאהדה שחשו נשים לבנות לשחורים. זה לא היה על רקע מיני כפי שהגברים הלבנים דמיינו, אלא נבע ממצב הדיכוי בו נמצאו השחורים והנשים. מי שסובל דיכוי יודע מה מרגיש מדוכא אחר. אך המדכא אטום לכך. השחורים בארה"ב הבינו את הנשים הלבנות טוב יותר מבעליהן.

 

נשים אנתרופולוגיות (רות בנדיקט, רות בונזל, מרגרט מיד, תיאודורה קרויבר) לא רצו לשלוט באינדיאנים אלא להבין אותם וקלטו דברים שאנתרופולוגים אנגלים (רובם גברים) שחקרו חברה "פרימיטיבית" כדי לנצלה לא היו רגישים להם ולא יכלו לקלוט. מי שרוצה להבין כדי לשלוט או לנצל לוקה בסלקטיביות, יש דברים שלא יהיה רגיש להם ולא יבחין בהם. רק מי שרוצה להבין אחרים מתוך אהדה, מבלי לשפוט או לנצל אותם, יוכל להבין את תמונת המציאות שלהם.  זה נכון באנתרופולוגיה וגם בפסיכולוגיה.

 

אחת מגדולי האנתרופולוגים הייתה רות בנדיקט שכתבה ספר חשוב בשם "Patterns of culture" ("דפוסי תרבות"). אם אינכם מתכוונים לעסוק באנתרופולוגיה ("חקר האדם") אך ברצונכם לקרוא ספר אחד בתחום זה, אני ממליץ על ספר זה שנכתב לפני 70 שנה. אציין רק, בלי להיכנס לפרטים, שרות בנדיקט הבהירה כי דירוג תרבויות לפי סולם חד-ממדי ל"מפותחות" ו"נחשלות" כשקנה המידה ל"קידמה" הוא כלי עבודה שתרבות מייצרת, הוא מוטעה ומטעה. אי אפשר לדרג תרבויות שונות לפי קנה-מידה יחיד כי קנה המידה עצמו נובע ממוסכמות של תרבות אחת ושימוש בו מוטה בהכרח לטובת תרבות זו.

 

"תרבות" מבוססת על תמונת עולם שחברה ציירה לעצמה כדי לפרש את העולם ולהתמודד עמו.

 

מדוע לסדר תרבויות כמו שלבי סולם ולא כענפי עץ? מדוע ציור העולם שלי הוא ה" נכון "?

 

"תרבות" ושפה - היא כוח פעיל המעצב מבנה בתים, חיי משפחה, יחס לילדים, לכל אלה אין תבנית "נכונה" יחידה לפיה יש תרבויות "מפותחות" ו"נחשלות". כל תרבות מחליטה מה "נכון" ומה "לא נכון", מה "אמת" ומה "לא אמת" מה "יפה" ומה "מכוער". שיפוט תרבות אחת מנקודת מבטה של תרבות שנייה הוא מעוות, כי הוא מבוסס על קנה-מידה של התרבות השופטת וחסר רגישות לייחודה של התרבות הנחקרת. אין קנה-מידה אובייקטיבי לשיפוט תרבויות, כי קנה-המידה עצמו הוא תוצר של תרבות מסוימת. יש אומרים:

 

"אך בכל זאת יש עובדות ביולוגיות בסיסיות, כמו מוות, שהוא 'רע' מעצם טבעו ולא מפני שתרבות קבעה זאת. לפחות דבר בסיסי כמו מוות חייב להתפרש כ'רע' בכל התרבויות". זו טעות.

 

בתרבות אחת המוות הוא רע – כי פירושו קץ שאין אחריו כלום, בתרבות אחרת המוות הוא שער לעולם אחר שרק בו מתחיל הקיום האמיתי. במצרים העתיקה ראו במוות שער לעולם אחר, טוב יותר.

 

אין קריטריון אובייקטיבי לשום עובדה, כל קריטריון הוא סובייקטיבי, לא מבחינה אישית אלא מבחינה תרבותית. זה נכון גם לגבי כל קנה מידה ל"אמת", ל"יפה", ל"מועיל". רבים מדברים על "קידמה" ורוצים "להתקדם", אך היכן זה "קדימה"? ומדוע זה "קדימה"? בתרבות אחת "קדימה" זה אריכות ימים, בשניה - כושר גופני מירבי, בשלישית - שלווה רוחנית. ברביעית - סגידה מתמדת לאל. אין הגדרה "אובייקטיבית" ל"קידמה".

 

יש להיזהר מהטעות הנפוצה והנאיבית של שימוש בקריטריונים ביולוגיים. אומרים "לחיות 80 שנה זה "יותר טוב" מלחיות 30 שנה". לא בכל תרבות. היו תרבויות שהאידיאל שלהן היה למות צעיר בשיא הכושר ולהגיע לשיא של הישגים מבלי להיכנס לשלב של דעיכה, ניוון, זיקנה.

 

ביולוגיה לא מכתיבה ערכים. ב"טבע" יש רק דחפים ולא ערכים. ערכים יש רק בחברות של בני-חווה. כל תרבות ממציאה פירוש משלה לעולם וקנה-מידה ל"טוב/רע" ל"מועיל/מזיק", ל"יפה/מכוער", כלומר את ערכיה. הטבע, הביולוגיה והגיאוגרפיה אינם קובעים זאת. בטבע אין "טוב/רע", "יפה/מכוער", "מועיל/מזיק". הטבע אדיש לכל אלה, גם לחיים ולמוות. אין קנה מידה "טבעי"

 

רות בנדיקט הדגישה זאת ועל כך אנו חייבים לה תודה. היא שחררה אותנו מהתפיסה הנאיבית לפיה יש למדוד את כל התרבויות לפי סרגל אחד. אם התרבות שלי המציאה סולם לדירוג תרבויות לא פלא שאני נמצא בראשו. ולא פלא שהאחרים נמצאים מתחתי. אפשר כמובן לדרג תרבויות אך כל דירוג מעיד על המדרג לא פחות מאשר על המדורג. כיום כבר לא מקובל באנתרופולוגיה להסתכל על תרבות אחת כשיא הקידמה, ועל אחרות כ"נחשלות". ובאשר למונח "נחשל" כדאי לזכור שיש הבדל בין המציאות לבין תיאור המציאות, וכל תיאור מלמד על המתאר לא פחות מאשר על המתואר. זה יוצר את הבעיה הפילוסופית הידועה כ"בעיית השיפוט הערכי" הנובעת מהיעדר קנה-מידה אובייקטיבי.

 

אין זאת אומרת שיש להימנע מלשפוט תרבות אחרת או נוהג מסוים בה. אפשר וצריך לעשות זאת אלא שיש להודות שכל שיפוט הוא סובייקטיבי. למשל, הרבה תרבויות מדכאות נשים. לדעתי יש להוקיע זאת. אין פסול בהוקעת זו. אך ההוקעה תיבחן לא לפי קריטריון "אובייקטיבי" אלא לפי התמיכה שתקבל מהנשים בתרבות המוקעת.

 

כמה תרבויות יש? בערך כמספר השפות השונות.

לפי הערכות שונות יש בערך 4000 שפות שונות וכל אחת צמודה לתרבות מסוימת (או לכמה תרבויות, כמו השפה האנגלית למשל) אבל "תרבות" היא יותר משפה, היא כוללת דברים שהשפה לא טיפלה בהם (יחסי גברים/נשים, יחסי הורים/ילדים, טקסים, ארכיטקטורה, ספורט).

 

בגלל הקפיטליזם והמכונות שהתפשטו ברחבי העולם קשה כיום לפגוש תרבות שונה לגמרי מהתרבות המערבית. הכלים שתרבות אירופה מייצרת התפשטו בעולם ולכן גם מי שמגיע היום לפאפואה יתקל בתרבות שקלטה הרבה מתרבות אירופה. בעולם המודרני השתלטה התרבות האירופית שיצרה כלים ועשתה את החיים נוחים יותר מבחינה פיסית. תרבות זו מטשטשת ומוחקת תרבויות אחרות. כדי להבין את נושא התרבות בכלל צריך לחקור תרבויות שונות לפני טשטוש זה. גם בטשטוש עצמו ובמניעיו - צריך לדון.

 

בישראל למשל, דוגמא לאדם שאינו מבין את ייחודה של כל תרבות הוא חיים חפר, שאמר לאחרונה על יוצאי מרוקו שהם "מפגרים" שבאו לארץ "מתקדמת". זה מגוחך, הוא רואה בתרבות שלו קריטריון לכל התרבויות האחרות. הוא משוכנע שהתרבות המרוקאית "פרימיטיבית". מי שביקר במרוקו וראה איזה בתים בנו במרקש, בפז, מי שיודע איזה בישול מורכב הוא הבישול המרוקאי, אינו יכול שלא להתפעל מהתיחכום של התרבות שיצרה יצירות אלה. הם לא בנו רכבות, אז מה? תסתכלו על האמנות שלהם, על הספרות, על השירה, היא שונה משלנו, אך שוני אין פירושו פיגור, יש הבדל בין "מפגר" ל"שונה". לומר על מישהו שהוא "מפגר" זה שיפוט ערכי. לפי מה זה נקבע, ומדוע? פעם לא הבדילו בין "שונה" ל"מפגר". היום מבדילים.

 

אי אפשר לסווג חברות באופן "אובייקטיבי". כי אין קנה מידה "אובייקטיבי". מה פירוש "אובייקטיבי"? הרי לכל חברה יש קנה מידה משלה. היו ניסיונות לסווג חברות לפי כלי עבודה שהן מייצרות. זה התבטא גם בסידור מוצגים אנתרופולוגים במוזיאונים אנתרופולוגיים.

 

במוזיאון האנתרופולוגי של פיט-ריברס באוקספורד (המוזיאון האנתרופולוגי הראשון) סודרו המוצגים לפי כלי העבודה. יש שם ערמות של קשתות, גרזנים, סכינים, כלי ציד, כלי דיג, מכל אזור ושבט ברחבי האימפריה הבריטית. הבריטים שלטו עד 1947 ב- 20% מכדור הארץ. עד 1950 שלט באטלסים הצבע הוורוד, צבע שטחי האימפריה הבריטית ("בה השמש אינה שוקעת לעולם").  הבריטים אספו מוצגים מתרבויות שונות ברחבי האימפריה והציגו אותן במוזיאון.

 

בוויכוח על סידור המוצגים במוזיאון היו שתי גישות:

1. גישה אחת אמרה: לסדר לפי כלי העבודה.  

 2. גישה שנייה אמרה: לסדר לפי תרבויות.

 

הגישה השנייה טוענת כי העובדה שתרבות המערב מצטיינת בייצור כלים גורמת לה לראות את האדם כיצור שיחודו הוא יצור כלים, ואת בני תרבות המערב כאנשים הכי מפותחים כי הכלים שלהם הכי משוכללים.  האם לכן יש לסווג את כל החברות השונות בעולם לפי הכלים שהן מייצרות? לא, כי מוצגים יכולים להיות מסודרים גם לפי תרבויות.  כל תרבות ומוצריה. זה יועיל להבהרת ייחודה של כל תרבות ולהבהרת השוני שבין התרבויות השונות.

 

יש מוזיאונים מסודרים לפי כלים ויש לפי תרבויות. כיום מקובל לסדר מוזיאון אנתרופולוגי לפי תרבויות ולא לפי כלים. סידור המוצגים לפי סוגי הכלים יוצר רושם שהאנושות היא ערבוביה. סידור המוצגים לפי תרבויות יוצר רושם שלאנושות יש צורות שונות וייחודיות אך היא לא ערבוביה. רק הבנת ייחודה של תרבות אחרת מאפשר לנו להבין את ייחודה של תרבותנו, כלומר את התנהגותנו, מניענו ושיקולינו. רק כך נבין מהי "תרבות".  עובדה זו בלבד היא נימוק כבד-משקל בזכות חקר ייחודה של כל תרבות.

 

תרבות המערב היא כיום במשבר כי רבים במערב הבינו שיותר מהר, יותר מכונות, יותר נוחיות פיסית, זה לא תמיד "יותר טוב". תרבות המערב לוקה בתופעות לוואי של מתח, עצבנות, בדידות, זיהום סביבתי-ביולוגי-נפשי, וגם חרדה משואה אטומית/כימית/בקטריולוגית. רוב האנשים בחברות מתועשות עצבניים ומתוחים בהרבה מאנשים בחברות בלתי מתועשות בהן אין כמעט חולי-נפש. בארה"ב נזקקים 10% מהאוכלוסייה לאשפוז בבתי-חולים לחולי נפש. האם זה "יותר טוב"? אם נשתמש באחוז חולי הנפש בחברה כמדד לאיכות-חיים יתברר שהתרבויות האירופיות נחותות מתרבויות האינדיאנים. ואם יטען מישהו שזה קנה מידה פסול, נדרוש ממנו להסביר מדוע. אין מדד יחיד לדירוג תרבויות כי כל מדד מיוצר על ידי תרבות מסוימת ולכן הוא שרירותי. ברגע שנבין זאת נפתח ביקורתיות כלפי התרבות שלנו ונוכל להשתמש בה בלי שהיא תשלוט בנו. הבנה אוהדת של תרבות שונה היא המפתח להבנת התרבות שלנו. בלי להבין את השונה לא נבין את השוני ולכן לא נבין את הייחוד שלנו. רק מי שמבין שוני בלי לשפוט אותו יכול לומר: תרבות שונה פותרת בעיה מסוימת בצורה אחת והתרבות שלי פותרת אותה בצורה שנייה. הבה נברר מדוע.  בירור כזה מוביל להבנת החברה והתרבות שלנו, שעיצבה אותנו, וכך להבנת עצמנו.

רק מי שמכבד את השונה בלי לראותו כ"מפגר" יוכל להבין את עצמו "מבחוץ".

 

בכל חברה יש תכונה שאפשר לקרוא לה "אטימות". כלומר, חוסר-יכולת לראות דברים מנקודת ראות שונה. זה איננו מקרי. אם כל נקודת ראות היא "בסדר" אי אפשר להעריך שום דבר, כי כדי להעריך צריך להעניק משקל יתר למשהו (בלי להפוך זאת ל"אמת מוחלטת"). לכן בכל תרבות מתקשים רוב האנשים (אך לא כולם) להבין תרבות שונה. זוהי האטימות או הסגירות. אין צורך לחפש דוגמאות רחוקות, חיים חפר אטום לתרבות המרוקאית כי אינו מסוגל להעריכה אלא בקריטריונים שלו שלדעתו הם "האמת" היחידה והסופית. הוא תופס את ה"אמת" של התרבות שלו כמוחלטת ולא כיחסית.  לרוב האנשים - ברוב  החברות - יש גישה דומה. ה"חרדים" מתייחסים לכל חילוני כאל "גוי" שאין לו מושג מה "באמת" קורה בעולם, והם משוכנעים שרק הם מכירים את ה"אמת". כמעט כל אדם דתי (כולל נוצרים ומוסלמים) בטוח לחלוטין שה"אמת" שלו היא ורק היא - האמת.

 

אצל רוב הדתיים - בכל דת - האטימות מגיעה לשיא.

יש כמובן אנשים חריגים שרכשו יכולת להבין אחרים, אבל הרוב הגדול מתקשה להבין חברה אחרת אלא בקריטריונים שלו. לכן גם אינו יכול לראות את עצמו "מבחוץ", כלומר "להבין" את עצמו. רוב הישראלים לא מבינים את התרבות הערבית ורוב הערבים לא מבינים את התרבות הישראלית. "אטימות" נובעת מאנוכיות קוגניטיבית ומחרדה שמא ה"אמת" שלי איננה "אמת מוחלטת".

 

אלה שינסו להבין את התרבות הישראלית יתקלו בקושי נוסף כי החברה הישראלית נוצרה ממהגרים מחברות שונות כמו החברות באוסטרליה, בארה"ב, בקנדה. הבנת תרבות של חברת מהגרים היא קשה. מיליון מהגרים ממרוקו, עם מנהגיהם ומושגיהם ומיליון מהגרים מרוסיה עם מנהגיהם ומושגיהם, יוצרים תרבות שהיא "סנדוויץ'" - ואולי "סלט", כלומר בנויה משכבות שונות או כערבוביה של פריטים. כך היא לפחות כל עוד רוב המהגרים חיים. רק כאשר דור המהגרים מת הופכת תרבות מקומית, עם יחוד משלה, לדומיננטית. אתם שנולדתם בישראל אינכם רוסים (אפילו אם הוריכם מרוסיה) ולא אתיופים, ולא מרוקאים, וגם לא יהודים (אם אתם חילונים).

 

לכו ל"מאה שערים" ותראו אנשים לבושי שחורים עם פיאות המקיימים 613 מצוות. אלה הם יהודים, לא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני אחרים, לא רק היום אלא במשך אלפי שנים. התרבות שלכם שונה כי החוויות שעיצבו אתכם שונות מאלה שעיצבו אותם. בישראל נוצרת "ישראליות". לא רק הערבים אינם מבינים אותה אלא גם רוב הישראלים. מי שגדל בישראל מגיל 6 עד 16 התנהגותו עוצבה כאן. יש לו יחוד ישראלי. תרבותו היא "ישראליות".  (פירוט על יהדות, חילוניות וישראליות - ראה פרק 5)

 

חברת מהגרים קשה להבנה. קל יותר להבין שבט אינדיאני באמזונאס או את החברה היפנית כי הן התפתחו מאות שנים ללא הגירה מחברות אחרות וזה יצר הומוגניות שאיננה קיימת בחברת מהגרים. קשה להבין חברה הטרוגנית של מהגרים מחברות שונות, המדברים שפות שונות ומקיימים מנהגים שונים. הרמן מלוויל, בספרו "מובי דיק" (1851) נתן תיאור ספרותי של חברת המהגרים האמריקאית. צוות הספינה "פיקוד" הרודפת אחרי הלוויתן הלבן "מובי דיק" מייצג את חברת המהגרים האמריקאית בתקופת מלוויל. לכל איש בצוות האוניה יש תמונת-מציאות משלו, ושאיפות משלו. תמונת העולם של רב-החובל אחאב (המוכן להקריב הכל כדי לצוד את "מובי דיק") שונה מתמונת העולם של זורק הצלצל האינדיאני קוויקואג (השואף להיות ראוי לאבותיו) וגם מתמונת העולם של הימאי האמריקאי ישמעאל (השואף לחוות הרפתקאות ולהרוויח כסף). בחברת מהגרים אין תמונת עולם משותפת לכולם. החברה הישראלית כיום היא עדיין חברת מהגרים. היא טרם הפכה ל"ישראלית". בישראל "ישראליות" היא עדיין רק תרבות אחת מני רבות. רבים בישראל עוצבו בתרבויות זרות. לכן החברה הישראלית קשה להבנה.  כאן נניח לחברה ונעבור לדון ביחיד.

     לתחילת העמוד

 

היחיד


"תרבות" אינה מרחפת באוויר, היא לא ענן, היא חייבת להיקלט במוחם של אנשים, אם לא נקלטה במוחם של אנשים החברה מתפוררת. כל חברה צריכה לכן "לתכנת" את אלה הנולדים בה כדי שהחיברות, כלומר תמונת העולם של אותה חברה, ייקלט במוחו של הדור הבא. זה קורה בכל חברה.
התנהגות ההורים והחינוך, הם הכלים לעיצוב הדור הבא כממשיך החברה הנוכחית.

 

התרבות המערבית רואה ביחיד משהו מנוגד לחברה, שנוצר מעצמו. בסוציולוגיה ובפילוסופיה המערבית מקובל לראות את היחיד כניצב מול החברה, כישות שהאינטרס שלה מנוגד לאינטרס החברה. מדוע?

כי בקפיטליזם, המבוסס על אנוכיות, צרכי היחיד וצרכי החברה נוגדים זה את זה. לדוגמה, בעת מלחמה החברה אומרת "טוב למות בעד ארצנו" אך קפיטליזם מחנך לאנוכיות והיחיד אומר "טוב לחיות בעד עצמי". הקפיטליזם יוצר ניגוד בין טובת היחיד לטובת החברה, ניגוד זה תופס מקום מרכזי בסוציולוגיה הקפיטליסטית.  אך מנין הופיע "יחיד" זה? האם אדם נולד כ"יחיד"?

האם יתכן "יחיד" ללא "חברה"?

 

שאלה זו קיבלה תשובה במספר מקרים בהם נחטפו תינוקות על ידי חיות. יש מקרה מתועד מ- 1920 של איכרים עניים בהודו שהשאירו תינוקת בצל עץ כשעבדו בשדה. זאבה שחיפשה מזון לגוריה חטפה אותה למאורתה. גורי הזאבה לא טרפו אותה והיא גדלה עמם וינקה מהזאבה. מה קרה לה? היא לא התפתחה ל"יחיד" אלא לזאבה. מצאו אותה לאחר כמה שנים והביאו אותה לבית יתומים. היא לא הלכה על שתיים אלא רצה על ארבע במהירות. כשהאירו בפנס על עיניה, הן זרחו כעיני חתול. היא יללה בלילות והזאבים בסביבה ענו לה. היא ישנה ערומה בשלג מבלי לרעוד. למרות כל המאמצים לא הצליחו ללמדה לאכול עם מזלג וסכין או ללכת על שתי רגלים.  הזאבה מצאה עוד תינוקת ושתיהן גדלו עם הגורים שלה. האיכרים ראו אותן רצות על ארבע ביער כחיות מוזרות והזמינו ציידים לתפסן. כשהציידים צדו אותן האחת הייתה בת 8 והשניה בת 6. הציידים סיפרו שהזאבה לחמה בחרוף נפש להגן עליהן. הן נתפסו ונמסרו לגידול בבית-יתומים, שם העניקו להן את השמות "אמלה" ו"קמלה". בצילום המחזור של הכיתה בבית היתומים קל לזהותן כי אינן מסתכלות למצלמה, ועיניהן אינן ממוקדות. מבטן בוהה כמבט חיה. כבעל-חי היו נורמליות לגמרי. הן גדלו עם זאבים והתנהגו כמוהם (זה קרה ב 1920 ומתואר בספר " ילדי הזאב ממידנאפור") שתיהן רצו על ארבע ומעולם לא למדו להלך על שתיים. הן יללו בלילות, ישנו מכורבלות זו בזו וערומות אך לא סבלו מקור. כשהוגש להן אוכל על שולחן נעמדו ואכלו עם הלשון כמו כלב. הן חיו בשבי שנתיים או שלוש עד שמתו משפעת. ניסו לתאר אותן כ"אוטיסטיות" אך שום אוטיסט לא רץ על ארבע ומילל כזאב.

 

בספרות מתוארים מקרים נוספים בצירוף צילומים. "מעריב" דיווח על ילד באפריקה שחי 13 שנה ביער עם עדרי תאו. הוא היה מזיל ריר, ומפריש צרכיו ללא שליטה "אכל כמו קוף, ילל כמו חיה, ועשה את צרכיו בכל מקום. כשהרבה אנשים התקרבו אליו זינק כמו פנתר". "מעריב" (22.2.1993). ב- 1960 ניצוד בסהרה ילד שגדל עם איילות והתנהג כאיילה (זה מתואר בספר  Gazelle Boy  שיצא בהוצאת Penguin)

בגרמניה בשנת 1828 התפרסם המקרה של קספר האוזר Kaspar Hauser) ). גרמניה הייתה מחולקת אז לממלכות קטנות בהן שלטו מלכים מקומיים. כשנולד תינוק שהמלוכה הגיעה לו ניסו להרגו. בממלכה אחת שכר המלך רוצח כדי לרצוח תינוק כזה. הרוצח ריחם על התינוק וגידל אותו ביער בבידוד מוחלט. הוא לא רצה שהילד יזהה אותו, לכן עד גיל 18 לא ראה הילד אדם. הוא לא למד לדבר או ללכת. כשהגיע לגיל 18 העביר אותו הרוצח בלילה לכיכר העיר הסמוכה ובבוקר מצאו אותו. הוא לא ידע לדבר וללכת (ללכת על שתיים צריך ללמוד). לא היו לו מושגי טוב ורע, הכל הפליא אותו. פרופסור שרצה לברר אם המושג "אלוהים" טבוע בנו מלידה אימץ אותו וחקר אותו. הוא למד לדבר ולחשוב וחי כמה שנים עד שנרצח. גם כאן התברר שילד הגדל מנותק מחברה איננו הופך ל"יחיד" אלא נשאר סוג של בעל-חי.

רק בחברה הופך האדם מהומינואיד ל"יחיד". בלי "חברה" אין "יחיד".

 

כדי לענות על השאלה: "יחיד" מהו?  אשתמש בדוגמה שאינה קשורה כלל לאנשים: בהולוגרמה.

יש לי כאן פנס לייזר (היום אפשר לקנותו כמחזיק מפתחות ב- 20 שקל). לייזר הוא אור בעל אורך גל אחד בו כל גלי האור "צועדים בסך". אור לייזר מרוכז עד כדי כך שהאמריקאים שנחתו על הירח ב- 1969 השאירו שם ראי מיוחד ומהארץ מכוונים פנס לייזר לירח והראי מחזיר את האור. אור הלייזר מגיע מהארץ לירח - ובחזרה - בלי להתפזר. זה מאפשר מדידות שונות. אור רגיל לא יגיע מהארץ לירח ובחזרה מבלי להתפזר בדרך. אור לבן הוא תערובת של גלים רבים בעלי אורך שונה.  באור לייזר יש רק אורך גל אחד והגלים מסודרים כמו חיילים הצועדים בסך. זה האור המרוכז ביותר שניתן לייצר. אפשר להשתמש בו כדי ליצור צילום שנקרא "הולוגרמה". הצילום נראה כמו לוח זכוכית מחוספסת. אך כשמאירים את הזכוכית באותו אור בו נעשה הצילום מופיעה בחלל שלפני הלוח תמונה תלת-ממדית של החפץ שצולם. אם נסתובב סביב התמונה נראה את החפץ מכל צדדיו. חפצים שצולמו כך נראים אמיתיים עד כדי כך שנדמה שאפשר לגעת בהם. הרושם מדהים.  כל המידע החזותי על החפץ - מכל הכיוונים השונים נראה לעין.

 

אבל יש משהו מדהים עוד יותר. אם לוח הזכוכית נשבר לרסיסים ורסיס כלשהו מואר באור הלייזר מתקבלת התמונה כולה! לא חדה אך בשלמותה. ככל שהרסיס קטן יותר התמונה חדה פחות, ולהיפך ככל שהרסיס גדול יותר התמונה חדה יותר. אבל כל רסיס הכי קטן מכיל את כל התמונה.

התמונה כולה נמצאת בתוך כל רסיס.  זה מדהים, אבל זה באמת קורה.

 

כעת אני מגיע לנמשל שהוא הקשר בין "יחיד" ל"חברה" בה גדל. קשר זה דומה ליחס בין רסיס הולוגרמה להולוגרמה השלמה.  ב"חברה" - כמו בהולוגרמה כל "יחיד" הוא רסיס המכיל את התמונה כולה. יש פיתוי גדול לומר ש"חברה היא הולוגרמה" וכל "יחיד" הוא רסיס שלה, אך זה לא יהיה מדויק, כי חברה מסוגלת לשנות את עצמה אך שום הולוגרמה אינה יכולה לעשות זאת. ברור שלכל יחיד יש יחוד משלו. אין שני יחידים הזהים זה לזה. אך כל יחיד בחברה מכיל במוחו גירסה של החברה שלו. הדימוי של רסיס המכיל תמונה שלמה מועיל כי במוחו של כל "יחיד" בכל "חברה" קיימת החברה כולה, שפתה, מושגיה, ערכיה, מוסדותיה, יחסי אנוש בה. אולי לא חדים לגמרי, אבל הם קיימים בכל "יחיד". החברה קיימת בתוך היחיד - ובאמצעות היחיד. במבט ראשון זה מפתיע אבל כשחושבים על זה קצת זה די מובן.

יש סיפור בשם "רובינסון קרוזו" (המבוסס על מקרה אמיתי של מלח סקוטי בשם אלכסנדר סלקירק) על ימאי שספינתו טבעה אך הוא ניצל והגיע לאי שומם בו מצא אדם שחור, הפך אותו לעבד וקרא לו "ששת". זה היה סיפור הרפתקאות שנכתב לפני 400 שנה על יד דניאל דפו.

 

כשרובינסון קרוזו מגיע לאי השומם, הוא יחיד, רסיס של החברה הבריטית, אבל למעשה כל החברה הבריטית מגיעה לאי יחד איתו כי במוחו אצורים כל המושגים על טוב ורע, יפה ומכוער, מועיל ומזיק, שהיו קיימים אז בבריטניה. כולל המושגים על יחסים בין האדם לטבע, בין גברים לנשים, הורים לילדים, וכמובן השפה האנגלית, שכמו כל שפה היא תמונת-עולם שלמה. כל החברה הבריטית מגיעה לאי למרות שפיסית הגיע לשם רק יחיד. אילו הוא היה סיני הייתה כל החברה הסינית מגיעה לאי יחד איתו (או באמצעותו). ה"יחיד" הוא תוצר החברה בה גדל ונושא במוחו את כל מושגיה, אמונותיה, מוסדותיה. בדרך כלל לא במדויק אלא במטושטש. בשום חברה אי אפשר להפריד בין היחיד לחברה. כל חברה מתוכנתת לתוך כל יחיד שגדל בתוכה והוא מהווה "יחיד" (ולא רק בעל-חי) רק תודות לתכנות זה, להולוגרמה זו, שהיא תוצר החברה. מי שגדל במנותק מכל חברה הופך דומה למי שגידל אותו. בין אם זו זאבה, תאו, או איילה.  "יחיד" הוא תוצר "חיברות", כלומר - הפיכת יצור ביולוגי לרכיב בחברה שגידלה אותו. החיברות נוצר בחיקוי שהתינוק מחקה את הוריו, חבריו, מוריו. לכן טעות היא לראות את היחיד כעומד מול ונגד החברה. בלי "חברה" אין "יחיד", ובלי "יחידים" אין "חברה".

 

לתחילת העמוד

 

תשובות לשאלות 


שאלה: מה זה "לחשוב"?

תשובה: המחשב מאפשר מבט חדש על הפעילות במוח. אך תוכנת מחשב לא "חושבת". היא רק מבצעת הוראות. "לחשוב" אין פירושו לבצע הוראות, או "להסביר". כי ל "ה-סביר" פירושו להפוך את ה"בלתי סביר" ל- "סביר", לפרש את החדש באמצעות הישן. "הסבר" אינו מחדש, הוא מפרש את החדש באמצעות הישן. פעילות מוחית שאני מכנה "חשיבה" היא התמודדות עם בעיה ובריאת פיתרון חדש שאיננו קיים עדיין, בריאת ידע חדש, מושג חדש. רובנו "מסבירים" ולא "חושבים". אנו מיישמים ידע ישן אך לא בוראים ידע חדש. "חשיבה" בוראת חידוש, מושגים ושיקולים חדשים.

 

שאלה: שינוי בחברה צריך לבוא משינוי ביחיד. מה גורם לשינוי ביחיד?

תשובה: כדי ששינוי ביחיד יהפוך לשינוי בחברה עליו להיקלט אצל רבים. כלומר, הרבה "יחידים" צריכים לקלוט אותו. זה קורה כאשר הם אינם מרוצים ורוצים שינוי. השינוי שמתקבל נברא במוח של מישהו. אין הסבר ל"בריאה" זו אך אפשר לדון בה. יש שתי גישות:

האחת אומרת שהיחיד הוא ישות סבילה כשהסביבה משתנה הוא מתאים את עצמו לשינוי.

השנייה אומרת היחיד הוא ישות פעילה. כשהוא מקבל גירוי מהסביבה הוא מגיב באופן יצירתי.

שינוי חיצוני ליחיד מכתיב צורך בתגובה של היחיד אך לא את מהות התגובה. לכל יחיד תגובה משלו. תגובת האדם למצב חדש נבראת על ידי התודעה לא על ידי המצב. כל יחיד וכל תרבות מגיבים לפי דרכם.  הם בוראים תגובה ייחודית. בריאה ייחודית אי אפשר להסביר.

אפשר לתאר את התנאים שדחפו לבריאה אך לא מה שהוביל דווקא לבריאה זו ולא לאחרת.

האם האדם הוא ישות סבילה המופעלת על ידי גירויים מבחוץ? או ישות פעילה הבוראת תגובות משלה לגירויים? אני רואה באדם ישות פעילה והפירוש שלי למציאות שולל הסבר הרואה באדם ישות סבילה. ביכולתנו להגיב בצורות שונות על אותו גירוי. תגובותינו בוראות חידושים. הגירוי הדוחף לבריאה בא תכופות מבחוץ (אגב גם גופנו - והשקפותינו - הם "חוץ") אבל תגובה לגירוי היא בריאה יוצרת ולא תגובה מכנית. ההיסטוריה האנושית היא בריאת חידושים ולא תגובה סבילה לשינוי המציאות. אי-אפשר לחזותה בוודאות של 100%. רק לאחר מעשה אפשר "להסביר" אותה (וגם זה רק באופן חלקי). המציאות מכתיבה את תגובת הדבורה, לא את תגובת האדם. ההיסטוריה האנושית אינה דומה לשטיח מקופל שנפרש בהדרגה אלא לשטיח בתהליך אריגתו. אפשר לארוג אותו בצורות שונות. להיסטוריה אין תכנית מראש. כל שינוי נברא על ידי יחיד אך ישומו תלוי באחרים, בחברה, בתרבות.

 

שאלה: מה  זה "נורמלי"?

תשובה: אשה אחת סיפרה לי שאביה היה נכנס למיטתה מגיל שבע ואונס אתה. היא גדלה כך וחשבה שזה "נורמלי", שזו ה"נורמה" ("נוהג מקובל"). כשהחלה לדבר עם חברותיה בבית-הספר הבינה שזה לא מקובל. כשביררה מה קורה אצל חברותיה הבינה שמה שקורה לה איננו בסדר. אילו לא ביררה מה קורה לאחרות, ונשארה עם חוויותיה הפרטיות, יתכן שהייתה ממשיכה לחשוב שאונס בת בידי אביה זה "נורמלי". האם אז הייתה צריכה להשלים עם מה שנחשב "נורמלי"? כמובן שלא. אם ה"נורמאלי" מעורר דחייה יש להתנגד לו גם אם התנגדות זו היא "בלתי נורמלית". תכופות מה שנחשב פעם "בלתי נורמלי" הפך במשך הזמן ל"נורמלי". בני-חווה קובעים "נורמה" ואת ה"נורמה-לי" (השונה מתרבות לתרבות). אצל הבדואים גיהוק בתום ארוחה הוא מחמאה למארח, באירופה זה נחשב לגסות רוח. אפשר תמיד לבטל נורמה קיימת ולקבוע נורמה חדשה.

 

שאלה: מה זה "גישטאלט"?

תשובה: לכל ישות הבנויה מחלקים שונים יש תכונה שאיננה תכונת החלקים עצמם אלא היא תכונת הישות השלמה. למשל, מכונית היא יותר מסכום חלקיה. היא גם זה, אבל לא רק זה. החלקים אינם המכונית. למכונית השלמה יש מהות שאי אפשר להסיקה מהחלקים עצמם אלא רק מהאופן בו צורפו יחד לישות אחת - חדשה - "מכונית". ההקשר הכולל המעניק לחלקים משמעות חדשה נקרא "גישטאלט" בגרמנית. צירוף החלקים הנפרדים ליחידה אחת מוסיף תכונה שאי אפשר להסיקה מתוך החלקים עצמם כי "השלם הוא יותר מסכום חלקיו". גם חברה היא יותר מסכום כל היחידים שבה. זהות "יחיד" בתוך "חברה" שונה מזהותו ללא "חברה". החברה "מעצבת" את היחיד. לחברה יש דימוי עצמי המעניק לכל יחיד בה זהות כשייך לחברה זו. זהות זו אינה נובעת מהיחיד אלא מהחברה. יחודו של השלם הוא בכך שכישות חדשה הוא יותר מסכום חלקיו, ה"יותר" הזה, המבנה הכולל - "גישטאלט" בגרמנית - מעצב את מהותו של כל חלק. השלם אינו ניתן למיצוי על ידי חקירת חלקיו (שצריך כמובן לחקרם). יש בו משהו נוסף שאיננו חלק כלשהו אלא הוא התכונה המיוחדת לשלם עצמו, "המבנה הכולל", "התבנית", האופן בו החלקים השונים פועלים כיחידה אחת.  זה ה"גישטאלט".  הוא מעניק זהות ייחודית - לחלקיו.

 




הספר  "ממחאה למהפכה"  יצא לאור ב-2002 וניתן להזמינו בדואר כאן
דף הבית | אקטואליה | הצהרת הדמוקרטיה הישירה | שאלות נפוצות | מאמרים | english | הגדרות | כתוב לנו | פורום - כולנו-נדון!

www.kulanu-nahlit.org