כולנו    נחליט!
אתר ישראלי לדמוקרטיה ישירה
www.kulanu-nahlit.org

דף הבית | אקטואליה | הצהרת הדמוקרטיה הישירה | שאלות נפוצות | מאמרים | english | הגדרות | כתוב לנו | פורום - כולנו-נדון!



ממחאה למהפכה

            פרקים נבחרים מתוך הספר מאת עקיבא אור

  1. החברה והיחיד 
  2. ערכים ותהליכים <
  3. המהפכה התעשייתית, מארכס והמהפכה הסוציאליסטית 
  4. השביתה הכללית בצרפת ב1968- ודמוקרטיה ישירה 

 פרק שני:

ערכים ותהליכים  

ערכים :: תהליכים ::

 

 

ערכים


בכל חברה יש ערכים.  "ערך" הוא  עיקרון המכתיב העדפה.  הוא קובע במה לבחור.

ערך אינו אמצעי להשגת מטרה אלא קובע מה המטרה. הכל חוץ מהערך - הם אמצעים להשגת מטרה. בהרצאה הקודמת הערתי שחברה של הומינואידים שונה מחברה של נמלים כי התנהגות הנמלה מוכתבת על ידי הפיסיולוגיה שלה. אך התנהגות האדם מוכתבת על ידי ערכיו. במינוח מתחום המחשבים אפשר לומר שהתנהגות הנמלים מוכתבת על ידי חומרה (המבנה הפיסי) ולכן אי אפשר לשנותה. אך התנהגות האדם מוכתבת על ידי תוכנה (הוראות פעולה למבנה הפיסי) לא על ידי חומרה, והוראות אפשר לשנותה.

כאשר אדם מגיב על אותו גירוי אין הוא מגיב תמיד באותה צורה,  הוא יכול לשנות תגובה.

אך נמלה תגיב תמיד באותה צורה על אותו גירוי.

 

לא תמיד מחליף האדם תגובה אבל הוא יכול לעשות כך. היחיד החברתי יכול לבחור בין תגובות, לבחור כיצד להגיב. אין מצב בו הוא חייב להגיב בצורה מסוימת. לא כך החרקים החברתיים. רבים אומרים: "אבל שום אדם לא יבחר להגיב בצורה שתגרום למותו" כלומר, למרות שיש אפשרות להגיב בצורות שונות אנשים יבחרו תמיד בתגובה שתציל את חייהם. לא בהכרח!

 

קחו לדוגמה מקרה קיצוני שתיאר אריק שרון לפני 50 שנה, כשהקים את "יחידה 101": חייל תחת אש אוייב מצא מחסה מאחורי סלע. הוא מקבל פקודה להסתער. כיוון שכל חייל רוצה להשאר בחיים יסרבו רוב החיילים לעזוב את המחסה ולהיחשף לפגיעה. אולם המפקד רוצה שהם יסתערו. כיצד יכשיר הצבא חיילים שמוכנים לסכן את חייהם? שרון אמר: 'בעת קרב רק מעטים יסתכנו "למען המולדת" אך רבים יעדיפו להסתכן מאשר להיחשב לפחדנים בעיני חבריהם'. לחייל איכפת מה חושב עליו החייל שלידו. לכן טיפח שרון את "רוח היחידה" ו"אחוות לוחמים" בחייליו כך שבקרב יהיו מוכנים לסכן את חייהם. זו אגב הסיבה לטיפוח "רוח היחידה" ו"אחוות לוחמים" בכל צבא בעולם.

זה הוכח כיעיל הרבה יותר משכנוע החיילים ש"טוב למות בעד ארצנו".

 

זו דוגמה אחת מרבות לכך שהתנהגות חברתית אינה נקבעת על ידי דחפים ביולוגיים או סביבה גיאוגרפית. הסברים ביולוגים וגיאוגרפיים להתנהגות חברתית נפוצים מאוד אך הם מוטעים. לרובם קל למצוא דוגמה נגדית. מי שנאבק לשיוויון חברתי חייב להיזהר מהצדקת נוהג חברתי בנימוקים ביולוגיים או גיאוגרפיים. מצדדי אי שיוויון חברתי (למשל בין גברים לנשים) תמיד מצדיקים זאת על סמך אי-שיוויון ביולוגי. המבנה הביולוגי של האדם קבוע (לפחות בטווח של מאה אלף שנים) אך התנהגות האדם החברתי שונה מחברה לחברה, ומתקופה לתקופה. פיסיולוגיה זהה אינה יכולה לגרום לשוני בין תרבויות. אם בסביבה גיאוגרפית זהה מתפתחות תרבויות שונות (אתונה וספרטה) אז גם הסביבה אינו הסבר סביר לשוני. אצל האדם התנהגות נקבעת על ידי ערכים (שניתן לשנותם) ולא על ידי נתונים ביולוגיים אוגיאוגרפיים (שקשה לשנותם). האדם בוחר כיצד להתנהג, הוא אינו כפוף להתנהגות אחת ויחידה אלא יכול תמיד לשנות התנהגות. התנהגות האדם החברתי אינה מסקנה הנובעת מנתונים ביולוגים או גיאוגרפיים אלא החלטה הנובעת מערכים.
 

חשוב להבדיל בין החלטה למסקנה  כי יש נטייה חזקה ומתמדת - לטשטש את ההבדל ביניהן.

לא במקרה.

החלטה היא בחירה בין אפשרויות שונות והעדפת אחת מהן. מי שמעדיף אחראי לתוצאות העדפתו.

אם העדפתו גרמה לתוצאה שלילית הוא אחראי לה כי יכול היה להעדיף אפשרות אחרת.

אך מסקנה יש רק אחת ואי אפשר לבחור אותה. הנתונים וההיגיון כופים אותה עלינו ויש לקבלה גם אם אינה לרוחנו.

מסקנה נובעת מנתונים והיגיון (שאי אפשר להחליף) אך החלטה נקבעת על ידי ערכים (שאפשר להחליף). להחליט אפשר תמיד אחרת אך להסיק אי אפשר אחרת. מי שמסיק מסקנה לא בחר בה ולכן אינו אחראי לתוצאותיה. אך מי שמחליט אחראי לתוצאות החלטתו.

לכן כל מי שרוצה להתחמק מאחריותו להחלטה שלו יציג אותה כמסקנה. זה נוהג נפוץ ביותר.

 

החלטה גם אינה נקבעת על ידי מומחיות. לדוגמה, רופא מודיע לחולה שיש לו סרטן, ומוסיף:

"אם תנותח תמשיך לחיות אבל תצטרך לעבור טיפולים. אם לא תנותח תמות בקרוב".

הרופא הוא מומחה ויש לו מידע שהחולה זקוק לו לשם קבלת ההחלטה. אך ברגע שהחולה קיבל את המידע, החולה לא הרופא מחליט, כי מדובר בחייו, לא בחיי הרופא. כל חולה מחליט לפי העדפותיו, כלומר לפי שיקול ערכי ולא לפי שיקול הגיוני. חולה אחד יכול להחליט שקטיעת איבר תגרום לנכות ועדיף למות מאשר לחיות כנכה. חולה שני באותו מצב יעדיף לחיות כנכה מאשר למות. בשני המקרים לא היגיון ולא מידע קובעים את ההעדפה אלא ערכיו של המחליט. כך זה בכל החלטה.

 

כל חברה מחנכת לערכים. למשל, בשנות ה- 30' וה- 40' לימדו בבתי-הספר העממיים בארץ את נסיבות מותו של טרומפלדור בתל-חי (הלעיטו אותנו ב"גירסה פטריוטית" של העובדות). וכל הילדים שיננו את מה שטרומפלדור אמר - כביכול טרם מותו: " טוב למות בעד ארצנו". מדוע? כדי שכאשר נצטרך לסכן חיינו במלחמה כדי שהחברה תמשיך לחיות לפי ערכיה, ננהג לפי עיקרון זה ולא לפי הדחף הביולוגי לשרוד. כך חינכו גם בספרטה העתיקה. כיום מתנגדים רבים לחינוך כזה. כי כיום מתנגדים רבים לערכים של ספרטה. הדעה כאילו יש קנה מידה מוחלט, "טבעי", ביולוגי – של "שמירה על החיים בכל מחיר" אשר מכתיב לנו העדפה, היא מוטעית. העדפה נקבעת על ידי ערך עליון. ערך אינו אמצעי אלא קובע מטרה. התנהגות האדם החברתי (להבדיל מהומינואיד שחי לבד בטבע) נקבעת תמיד לפי איזשהו ערך. האדם הוא יצור שהתנהגותו איננה אוטומטית אלא נובעת מהחלטות. כל החלטה היא העדפה ואי אפשר להעדיף בלי ערך המכתיב מה להעדיף. הערך הוא המאפשר לאדם להחליט. האדם (החברתי) שונה משאר החיות כי בכל מצב הוא יכול לבחור כיצד להגיב. תמיד יש כמה אפשרויות. די בשתים. הערך קובע איזה מהן עדיפה. הערך הוא הקריטריון לפיו נקבעת ההעדפה.

 נדמה כאילו יש ערכים רבים אך מסתבר שלא. את כל הערכים אפשר לסווג בחמש מחלקות:

 

1. "אגו-צנטריזם" - ("אגו" = ה"אני"). טובתי האישית היא הערך העליון. בעברית  אנוכיות. האנוכיות מעדיפה מה ש"טוב לי אישית". טובת ה"אני" היא הערך העליון.

כל החברות המערביות כיום מחנכות לאגוצנטריזם, זה הערך העליון בקפיטליזם.

 

2. "אתנו-צנטריזם". - ("אתנו" = עם). טובת ה"עם" היא הערך העליון. בעברית - לאומיות. זו נאמנות לקבוצה כלשהי. "טוב למות בעד ארצי, שבטי, גזעי, עמי, מלכי, מולדתי ", וכו'.

 

3. "תיאו-צנטריזם". ("תיאוס" = ביוונית "אל") דתיות - כלומר להעדיף מה ש"טוב בעיני האל". דוגמאות להעדפות תיאוצנטריות: "עקידת יצחק" או "חנה ושבעת בניה". בסיפור "עקידת יצחק" מוכן אברהם לשחוט את בנו למען האל. העדפה זו מנוגדת לאינטרס האישי שלו ("אגוצנטריזם") וגם למוסר ("אנתרופוצנטריזם"). כך גם בסיפור "חנה ושבעת בניה" בו מעדיפה חנה שבניה יומתו על "קידוש השם" בידי הרומאים ולא יסגדו לאלילי הרומאים. "עקידת יצחק" הוא הסיפור העיקרי בתנ"ך. הוא מצהיר על הערך העליון של היהדות. אין זה משנה כלל אם הסיפור אמתי או לא, מה שקובע הוא שהתנ"ך מספר זאת כדוגמה חיובית להתנהגות המאמין היהודי ודורות של יהודים הסכימו ומסכימים גם כיום - לכך. סיפור זה גם מבהיר מדוע יהודי דתי מוכן לבצע מעשה בלתי מוסרי אם זו "מצווה", כי ציות עיוור לאל קודם לכל שיקול אחר, מוסרי, אישי, או לאומי.

במשפט של יגאל עמיר, רוצח רבין, חייך הנאשם במשך כל המשפט. משפט ב"בית דין של מטה" נראה לו מגוחך. כתיאוצנטריסט הוא בטוח שעשה את הדבר הנכון ו"בית דין של מעלה" יזכה אותו.

 

4. "אנתרופו-צנטריזם". ("אנתרופוס" = אדם). טובת האדם (האנושות) היא הערך העליון. זו ה"אנושיות" או ה"מוסר", המעדיפה את טובת האנושות, את טובת האדם באשר הוא אדם. זה הערך העליון בסוציאליזם ובנצרות, שהסמל העליון שלה הצלב מסמל אל המקריב את בנו למען האדם ( היפוך "עקידת יצחק").  הנצרות אנתרופוצנטרית, היהדות - תיאוצנטרית.

 

ב- 1970 נולד ערך עליון נוסף:

 

5.  "ביו-צנטריזם". ("ביו" = חי) טובת כל החי והצומח על פני כדור הארץ כערך עליון. ביו-צנטריסט יתנגד למשל לניסויים בבעלי-חיים גם אם הם דרושים לפיתוח תרופות העשויות להציל חיי אדם.

 

חמש מחלקות אלה כוללות את כל הערכים העליונים.

 

בתוך כל מחלקה כזאת יש שאלה נוספת, לא "למי זה טוב" אלא "מהו "טוב"?

אגוצנטריסט מעדיף מה שטוב לו אישית. אך מהו "טוב" בעיניו? האם "טוב" הוא עושר מירבי? ידע מירבי? בריאות מירבית? אושר מירבי? אלו שאלות חשובות, אך משניות. השאלה הראשונית: "טוב למי "? קודמת, כי אין טוב סתמי, יש טוב לי, טוב לעמי, טוב בעיני האל, טוב לאנושות, טוב לכל החי על פני כדור הארץ. שכל אחד מהם נוגד את האחרים. ערכים עליונים סותרים זה את זה מעצם מהותם, כי כל ערך מכתיב העדפה אחרת ולהעדיף אפשר רק דבר אחד, לא שניים.

כדי להמחיש זאת אספר לכם מעשה אמיתי, מזעזע, שסופר לי על ידי שלושה עדי ראייה שונים שהיו נוכחים בעת המעשה (אך לא הכירו זה את זה):

בשנת 1933, כשהנאצים הגיעו לשלטון בגרמניה, הם הקימו את מחנה הריכוז הראשון בדכאו, ליד מינכן. זה לא היה מחנה השמדה אלא מחנה כליאה. זה היה שש שנים לפני מלחמת העולם השנייה. כיום משמש המחנה כמוזיאון. בדכאו כלאו הנאצים לא רק יהודים (שנכלאו רק לאחר פרוץ המלחמה) אלא את אויביהם העיקריים הקומוניסטים הגרמנים. לפני שהנאצים הגיעו לשלטון התחולל בגרמניה מאבק בינם לבין הקומוניסטים. כשניצחו הנאצים כלאו את מנהיגי הקומוניסטים בדכאו. כשפרצה המלחמה (1939) כלאו בדכאו גם יהודים, פולנים, והמחנה הלך וגדל. כל בוקר נערך במחנה מפקד ספירת אסירים בו הקריא המפקד את הוראותיו. לאחר 12 שנים, יום לפני שהאמריקאים נכנסו לדכאו (29/4/1945) הודיע המפקד במיפקד: "מחר יגיעו לכאן האמריקאים ואתם תשוחררו". לאחר מכן ציווה על קומוניסט גרמני צעיר ויהודי זקן לעמוד לפניו ואמר לקומוניסט: "קח אקדח, הרוג את היהודי - ותשוחרר. סרב ואהרוג אותך".

הקומוניסט סירב. המפקד ירה בו והרגו לעיני כולם.

 

כיצד הייתם אתם נוהגים אילו הייתם במצבו של הקומוניסט? כיצד הייתי אני נוהג?

אני מקווה שהיה לי אומץ לסרב כמוהו, אך אינני יכול להיות בטוח בכך כי לא עמדתי במבחן.

מעשה זה ממחיש שאי אפשר להיות נאמן לשני ערכים. או שאתה אגוצנטרי או שאתה אנתרופוצנטרי. לעתים שוני בין ערכים קובע חיים ומוות. במקרה שתיארתי, אם אתה אנתרופוצנטרי אתה אומר לעצמך: "דורשים ממני להרוג אדם חף מפשע, אם לא אהרוג אותו, יהרגו אותי, אני מעדיף למות מאשר להרוג אדם חף מפשע". אך אם אתה אגוצנטרי אתה אומר לעצמך: "האדם שעלי להרוג ימות ממילא בקרוב, וחיי הם בכל זאת הדבר החשוב לי ביותר, אז למרות שאני עושה מעשה בלתי מוסרי, אני מעדיף להרוג מאשר להיהרג".

הקומוניסט אולץ לבחור, וכיוון שקומוניזם הוא אנתרופוצנטרי הוא העדיף להיהרג מאשר להרוג.

 

אפשר לטעון שהחליט כך כי לא יכל לחיות עם רצח על מצפונו, ולכן הוא אגוצנטריסט. לדעתי לאגוצנטריסט אמנם יהיו נקיפות מצפון לאחר הרצח אך הוא יוכל לחיות איתם לעומת זאת אנתרופוצנטריסט לא יוכל לחיות עם נקיפות מצפון אלה.

רק אנתרופוצנטריסט לא היה יכול לחיות עם מצפונו כי רצח פסול מבחינה אנתרופוצנטרית.

זה מקרה קיצוני, אבל למעשה כל העדפה דומה למצב זה כי אי אפשר להעדיף שני דברים. בחירה אינה בהכרח בין אגו- לאנתרופו- צנטריזם. היא יכולה להיות בין אגו- לאתנו- צנטריזם (טרומפלדור) או בין אנתרופו- לתיאו-צנטריזם (עקידת יצחק).

 

הנקודה שרציתי להבהיר היא שכאשר יש ניגוד בין שני ערכים (ניגוד בין נאמנויות) אי אפשר להיות נאמן לשניהם כי החלטה היא העדפה ולהעדיף אפשר רק דבר אחד.   אי אפשר להעדיף שני דברים.

בחיי יומיום רוב האנשים מחליטים לעתים לפי ערך אחד ולעתים לפי ערך שונה, אבל יש רגעים בחיים ("רגע של אמת") בהם אדם נאלץ להבהיר לעצמו מה בשבילו בבחינת "יהרג ולא יעבור", כלומר - איזה ערך מנחה אותו.  האם הוא אגו-, תיאו-, אנתרופו-, אתנו-, או ביו-  צנטריסט.

ערכים אינם משהו ערטילאי יש להם השלכות מידיות בחיים החברתיים.  אצל היחיד ואצל הציבור.

היתה פעם מפלגה בארץ, השניה בגודלה בישראל, בשם "מפלגת הפועלים המאוחדת" מפ"ם, מה ששרד ממנה כיום זו "מרץ". למפ"ם היה עיתון יומי בשם "על המשמר" שנסגר ב- 1994, כי אנשים חדלו לקנות אותו. בראש העמוד הראשון ב"על המשמר" נדפסה יום יום סיסמת מפ"ם:

"לציונות,  לסוציאליזם,  לאחוות עמים".  הבה נבדוק אותה מבחינה ערכית:

"ציונות" היא אתנוצנטרית כי "טובת העם היהודי" היא הערך העליון של הציונות. אך "סוציאליזם" הוא אנתרופוצנטרי כי מטרתו היא "טובת כל האנושות". סיסמת מפ"ם קראה להעדיף שני ערכים עליונים: טובת העם היהודי כערך עליון וגם טובת האנושות כערך עליון. כלומר להעדיף אתנוצנטריזם וגם אנתרופוצנטריזם. כעת תארו לעצמכם חייל שהתחנך בתנועת נוער של מפ"ם אשר ב- 1948 נכנס לכפר פלשתיני עם פקודה לגרש משם נשים, ילדים, וזקנים, ולהרוס את הכפר. לפי איזה ערך עליו להחליט מה לעשות? האם עליו לנהוג כאנתרופוצנטריסט (לא לגרש) או כאתנוצנטריסט (לגרש)? לא המצאתי בעייה זו, היא הנושא בסיפור המפורסם ביותר בישראל ב- 1950 - "סיפור חרבת חיזעה" של ס. יזהר.  כל חברי תנועות הנוער השמאליות בארץ התווכחו אז בלהט על סיפור זה שתיאר לבטים מוסריים של חייל ישראלי בכפר פלשתיני, קרוב למה שמכונה כיום אשקלון, (את הפלשתינים גירשו משם ב- 1952, לאחר ובלי קשר למלחמת 1948, כי ישראל לא רצתה כפר פלשתיני סמוך לרצועת עזה). בישראל סיפרו שתושבי מג'דל-איסקלון שצה"ל החתים אותם על "הסכמה" - החליטו "מרצונם החופשי" לעבור לעזה ולהפוך לפליטים. כך גם הסביר זאת נציג ישראל באו"מ אבא אבן.  

 

"סיפור חירבת חיזעה" מתאר מחלקה של צה"ל נכנסת לכפר בו נותרו רק זקנים ונשים, והחיילים מעלים אותם על משאיות ושולחים אותם מעבר לגבול. החיילים רק "ממלאים פקודות" (מזכיר לכם משהו?)  הם אומרים לעצמם: " לחירבת מה-שמה-זאת, יבואו עולים, ויקחו את האדמה הזאת, ויעבדו אותה, ויהיה כאן יופי

אבל לחייל אחד יש יסורי מצפון: " כל קרבי צעקו, קולוניזטורים, צעקו קרבי, שקר, צעקו קרבי,חירבת חיזעה איננה שלנו, מעולם לא היקנה המקלע זכות כלשהי. הו הו זעקו קרבי, מה לא סיפרו לנו על פליטים, הכל למען פליטים, שלומם והצלתם, כמובן פליטים שלנו. אבל אלה שאנו מגלים להיות לפליטים זה ענין אחר לגמרי."   ("סיפור חירבת חיזעה" הוצ' זמורה-ביתן 1989, ע' 77)

 

אצל חייל זה יש עימות בין אתנוצנטריזם לאנתרופוצנטריזם והוא מתקשה לבחור בינהם. הוא תקוע בשאלה: לפי איזה ערך עלי לנהוג? הוא רוצה לבחור בנאמנות למוסר האנושי אבל זה מתנגש בנאמנות לציונות, לעם היהודי. מפ"ם חינכה אותו לבחור גם בציונות וגם בסוציאליזם אבל מה לעשות כאשר צריך לבחור או ציונות או סוציאליזם? מה לעשות כאשר נאמנות לאומית נוגדת נאמנות אנושית? כיצד לנהוג בערבי זקן ועיוור? כמו בכל זקן עיוור שלא פגע בי או ככובש בנכבש? "סיפור חירבת חיזעה" (שהיה מבוסס על עובדות) זיעזע את הנוער הישראלי החילוני.  בתנועות הנוער של השמאל הציוני - שחונכו לציונות וגם לסוציאליזם - פרצו ויכוחים סוערים על סיפור זה. חברי מפ"ם ניצבו שוב ושוב בפני מצבים בהם אולצו לבחור בין מוסר אנושי לבין "טובת העם היהודי", בין סוציאליזם לציונות. מפ”ם רצתה לאחוז בשניהם. רוב חברי מפ”ם התקשו לחיות בקונפליקט מתמיד בין שתי נאמנויות. כשהתברר להם שאי אפשר לבחור גם במוסר וגם בציונות, בחרו רובם בציונות. מדוע? כי בחירה בנאמנות למוסר האנושי הייתה מעמידה אותם במצב בו עליהם להודות כי פעילותם הציונית הייתה לשווא ואפילו מזיקה. לרוב האנשים אין אומץ לכך. לכן רק קומץ העדיף "אחוות עמים". הרוב העדיף את הציונות.  ומפ"ם?  היא הלכה ונשחקה עד שנעלמה ונשכחה.

 

ערכים מכתיבים העדפות וקובעים התנהגות וכיוון שאי אפשר להעדיף שני דברים אי אפשר להיות נאמן לשני ערכים. המפעל הציוני מראשיתו ומעצם מהותו, הוא מפעל התנחלות של מהגרים בארץ בה יושב עם אחר, רובו עובדי אדמה. המהגרים שבאו להקים מדינה שתעניק זכויות ללאום שלהם - נתקלו בהתנגדות מצד בני הלאום המקומי וכאשר נאלצו לבחור בין נאמנות לאומית לנאמנות אנושית, העדיפו נאמנות לאומית, ולא לנהוג כלפי ערבי כמו כלפי יהודי.

כבר ב- 1952 לא היה לי ספק שמפ"ם תישחק בגלל נאמנותה לשני ערכים. אנשי מפ"ם חיו בעימות תמידי בין שתי נאמנויות לאומה ולאנושות (כלומר למוסר האנושי). בכל פעם שאולצו לבחור בינהן העדיפו רובם נאמנות לאומה. מפ"ם התפרקה והפכה למר"צ. הקומץ שהעדיף נאמנות למוסר הצטרף למפלגה הקומוניסטית או התייאש לגמרי מפוליטיקה.

 

כיום יש מפלגה אחרת הסוגדת לשתי נאמנויות, לשני ערכים עליונים,  המפד"ל.

 המפלגה הדתית - לאומית.   במפד"ל הניגוד הוא בין נאמנות לאל לבין נאמנות לאומה.

במערכת הבחירות בשנת 2000 הציבה המפד"ל שלטי פרסומת עם סיסמת הבחירות שלה :

 "המפד"ל - נותנים את הנשמה למדינה" למדינה? אדם דתי נותן נשמתו למדינה? למשהו חילוני? אדם יהודי דתי חייב לתת נשמתו/נאמנותו אך ורק לאל.  לא לעם, לא לארץ ולא למדינה.

יהודי דתי חייב לקיים את הדברה הראשונה : "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". "אלוהים אחרים" זה לא רק עשתורת, הבעל, זיאוס, או יופיטר, אלא כל מושא לסגידה - כולל העם היהודי ומדינת ישראל. מבחינת היהדות עם ומדינה הם מעשי אדם והסוגד להם סוגד לאלילים. בתנ"ך מסופר על קורח ועדתו, שכאשר משה לא ירד מהר סיני, הם באו לאהרון ואמרו לו "כל העדה כולה קדושים" כלומר העם היהודי הוא "קדוש". מה אומר התנ"ך על כך? הוא מספר שהאדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח ועדתו. נראה שאלוהים לא חיבב אנשים שסוגדים "לעדה כולה".

 

מה יעשו אנשי המפד"ל ה'נותנים את הנשמה למדינה' כשהמדינה תעשה צעד מנוגד לאמונתם הדתית? למשל כאשר בג"ץ ירשה פתיחת חנויות ותחבורה ציבורית, בשבתות.

האם ישארו נאמנים למדינה או יעדיפו להשאר נאמנים לאל?  ברור שגורל המפד"ל יהיה כגורל מפ"ם.  

היא תעלם תוך כמה שנים. מדוע?  כי חבריה יתעייפו מעימות תמידי בין נאמנות לאל לבין נאמנות למדינה.  זה קורה לכל מי שדוגל בשתי נאמנויות, בשני ערכים.

 

ב- 1963, בקיבוץ "גבעת השלושה" שחבריו דגלו ב"אחוות עמים" וקיבלו ערבים לעבודה בקיבוץ, התאהבה בת קיבוץ בערבי ורצתה להתחתן אתו. אסיפה כללית של חברי הקיבוץ הודיעה לה: ' אם תתחתני איתו לא תוכלי להישאר בקיבוץ. עליך לבחור בין בעל ערבי לבין חברות בקיבוץ '. עזב הזוג את "גבעת השלושה" והלך לקיבוץ הכי שמאלני במפ"ם בשעתו "גן שמואל" ליד חדרה. גם שם דנה אסיפה כללית של חברי הקיבוץ בבקשת הזוג להצטרף לקיבוץ כחברים. הפלשתיני היה חבר מפ"ם, סוציאליסט, דיבר עברית שוטפת והביע רצונו לחיות בקיבוץ ולגדל ילדיו בקיבוץ.  חברי "גן-שמואל" קיימו מספר דיונים על הנושא ולבסוף החליטו - ברוב של 121 נגד 78 - לא לקבלם. זה לא היה חריג. שום קיבוץ בישראל לא הסכים לקבל ערבי כחבר. חברי הקיבוצים דגלו בסוציאליזם, בשוויון זכויות לכל בני-חווה אבל התנגדו לממש זאת בביתם, כי היו אתנוצנטרים. באופן חריג מהמקובל הסכים קיבוץ עין-דור לקבל את הזוג כחברים. אך לאחר שלוש שנים עזב הזוג גם את עין-דור. (פרטים על הפרשה תמצאו בגיליון "הקיבוץ" מתאריך 27.2.2003 ).  

בתנועה הקיבוצית, בכל שנות קיומה, התקבל רק ערבי זה כחבר לקיבוץ.  מדוע?

כי הערך העליון של התנועה הקיבוצית היה "טובת העם היהודי" ולא "טובת האנושות". השמאל הציוני דגל באנתרופוצנטריזם (סוציאליזם) וגם באתנוצנטריזם (ציונות) אך ברגע האמת, ברגע ההכרעה, העדיפו רוב אנשי השמאל הציוני (לא כולם) את הציונות.  אילו בחרו להיפך היו מודים שכל פעילותם הציונית הייתה מוטעית. הרוב אינו יכול להודות בכך.

כשמדברים על "השמאל בישראל" שוכחים תמיד לציין שמדובר בשמאל ציוני.

  

שמאל המעדיף נאמנות לאומית הוא שמאל לאומי, לא שמאל נטו. "שמאל לאומי" נאמן קודם כל לעמו ומדינתו, ורק אח"כ, לאנושות. כדאי לזכור כי שמה המלא של המפלגה הנאצית היה "המפלגה הלאומית סוציאליסטית של פועלי גרמניה" הנאצים ראו עצמם כסוציאליסטים לאומיים וגם דגלם היה אדום...  בדרום-אפריקה, בתקופת שלטון הגזענים הלבנים שם, שלטו כ- 5 מיליון מתנחלים לבנים על 19 מיליון שחורים ושללו מהם את הזכות להצביע בבחירות. רוב הלבנים תמכו בגזענות. ב- 1922 פרצה שביתה במכרות הזהב שם. בעלי המכרות רצו להעסיק שחורים אך הפועלים הלבנים התנגדו לכך. הם טענו שהשחורים יקבלו שכר נמוך וזה יוריד את שכר הלבנים ופתחו בשביתה שדרשה לא לקבל שחורים לעבודה במכרות. סיסמתם הייתה: "פועלים לבנים בעולם כולו התאחדו" (נגד השחורים) כחיקוי לסיסמת השמאל: "פועלי העולם כולו התאחדו" (נגד בעלי ההון). הם יכלו לדרוש ששכר העובדים השחורים יהיה שווה לשכר העובדים הלבנים, אך הם העדיפו גישה גזענית נגד השחורים.

כיצד הגיבו מפלגות ה"שמאל" בדרום-אפריקה? הן תמכו בשובתים! מדוע? כי חששו להפסיד בוחרים (ורק ללבנים הייתה זכות בחירה). רק המפלגה הקומוניסטית של דרום-אפריקה סירבה לתמוך בשביתה שדרישותיה גזעניות. היא נוכחה כי הפועלים הלבנים בדרום-אפריקה הם גזענים וכיוון שראתה במאבק נגד הגזענות את העיקר החליטה להתבסס על הפועלים השחורים ולא על הפועלים הלבנים. שיקול זה הביא לכך ש- 70 שנה לאחר אותה שביתה ניצחה מפלגה זו במאבקה, הביסה את שלטון הגזענים הלבנים שם, ונלסון מאנדלה, קומוניסט שחור שישב 27 שנים בכלא, הפך לראש ממשלת דרום-אפריקה ולנשיאה.

"שמאל" שאינו פעיל במאבק נגד אתנוצנטריזם איננו "שמאל".  ה"שמאל" הציוני הוא אתנוצנטרי.

הוא קשר את גורלו בגורל הציונות,  וסופו יהיה כסופה, כלומר כגורל הגזענים הלבנים בדרא"פ. גם אם ימשך המאבק נגד הציונות בישראל 200 שנה הוא יסתיים בתבוסת הציונות.  

 

 

תהליכים


ה"מציאות" נמצאת  
בתהליך שינוי תמידי.  הראשון שציין זאת היה הפילוסוף היווני הרקליטוס שחי כחמש מאות שנה לפני ישו. כינו אותו "הרקליטוס האפל" כי רק קטעים בודדים מכתביו נמצאו ומשמעותם אינה ברורה. מרעיונותיו כדאי לזכור שתי מילים:  Panta Rei - "הכל זורם", כלומר הכל נמצא בתהליך שינוי תמידי.   מייחסים לו את האמרה:

"אין אדם יכול להיכנס לתוך אותו נחל פעמיים" מדוע? כי עד שנכנס בפעם השניה חלף זמן, ובזמן זה הנחל עבר שינוי. המים התחלפו, בוץ נסחף מהגדה, הצמחיה גדלה בעוד מ"מ, גם האדם אינו אותו אדם כי תאים רבים בגופו מתו וחדשים נוצרו,  כי כל שניה מתים אלפי תאים בגופנו ונוצרים תאים חדשים.  

כאשר האדם נכנס לנחל בפעם השניה הוא - והנחל אינם זהים ב 100% למה שהיו כשנכנס בפעם הראשונה. אמנם השינויים הם זעירים אך בכל שניה חל שינוי באדם - ובנחל - ולכן הנחל אינו אותו נחל וגם האדם אינו אותו אדם. שניהם עברו שינוי.

בא פילוסוף אחר ואמר: "אין אדם יכול להיכנס לאותו נחל אפילו פעם אחת"  מדוע?

כי מרגע שנכנסה כף רגלו ועד שנכנס ראשו השתנה הנחל - והאדם.

אך דבר אחד הוא להבין שהמציאות היא תהליך שינוי תמידי, דבר אחר הוא לחוות זאת.

 

רוב בני-חווה חווים  מציאות כ"מצב" לא כ"תהליך".

יש שוני מהותי בין חוויית המציאות כ"מצב" לבין חוויית המציאות כ"תהליך".

אם ניקח כדוגמה את הסכסוך הציוני-פלשתיני, הרי ישראלים רבים קובעים עמדתם בסכסוך לפי פיגועים ומתייאשים מפשרה עם הפלשתינים.   איך אפשר להתפשר עם מי שפוגע באזרחים?

אך הסכסוך איננו סדרת פיגועים אלא תהליך הנמשך מאה שנים, פגיעה באזרחים שאינם לוחמים (שיש לגנותה) היא פרי הזעם נגד הכיבוש הישראלי. מי שחווה את הסכסוך כתהליך יודע שבסופו של דבר הוא יסתיים בפשרה למרות כל המצבים הקשים במהלכו.  שום פיגוע לא ימנע את הפשרה.

אך מי שחווה מציאות כ"מצב" מתייאש מפשרה נוכח מצב מזעזע.  

 

"תהליך" איננו "שינוי" או "אירועים" כי "שינוי" יכול להיות מקרי ו"אירועים" ללא קשר בינהם זו ערבוביה של מקרים. ראיית מציאות כ"אירועים" מתעלמת מהקשר בין אירועי העבר לאירועי ההווה. אך ב"תהליך" אירועי ההווה מושפעים מאירועי העבר ומשפיעים על אירועי העתיד.  ב"תהליך" יש קשר בין אירועי העבר, ההווה, והעתיד.  גם כאשר שינוי מקרי משפיע על תהליך (כמו מוטאציות גנטיות על תהליך האבולוציה) אין המקריות משבשת לגמרי את התהליך.  היא משפיעה עליו אך התהליך נמשך למרות השינוי המקרי.

 

במוזיקה הודית יש כלי דמוי אקורדיון המופעל ביד אחת ומשמיע צליל קבוע רציף לאורך כל המנגינה. צליל זה יוצר רציפות במנגינה למרות כל האלתורים בה. מי שתופס את המציאות כתהליך דומה למי שמאזין לצליל של כלי זה. יש לזהות את התהליך (זה לא תמיד קל). אך כאשר מזהים אותו הופכת המציאות למובנת ואפשר לחזות את התפתחות התהליך למרות כל המקרים. אך ראיית המציאות כ"אירועים" יוצרת תמונה מבולבלת שאיננה מאפשרת תחזיות.  תפיסת המציאות כתהליך "עושה סדר בבלגן". מי שמצא סדר יכול לחזות את השלב הבא בתהליך. לעתים מוצאים קשר פנימי בתהליכים פוליטיים אך תחזיות המבוססות עליו מתבדות.  במקרה זה יש לחפש קשר פנימי אחר.

 

"קשר פנימי" בתהליך פוליטי איננו נובע בהכרח משיקול הגיוני. לעתים קשר המבוסס על חרדות הציבור נותן תחזיות נכונות בפוליטיקה בעוד שתחזית המבוססת על שיקול תועלתי או תבוני - מתבדה. למשל, בשתי שנות שלטונו של אריק שרון כרה"מ התדרדר מצבה הביטחוני והכלכלי של ישראל לשפל חסר תקדים. לפי שיקול הגיוני היה "הליכוד" בהנהגת שרון חייב להפסיד בבחירות 2003, אך כוחו עלה מ- 19 ל 40 ח"כים. במקרה כזה יש להעדיף קשר שנראה בלתי-הגיוני על פני קשר המבוסס על מניע הגיוני. אסור להניח שכל תהליך אנושי מונע על ידי תבונה או תועלתיות. תהליכים חברתיים רבים מונעים על ידי חרדות.

 

שינויים כמותיים, ושינויים מהותיים.

כאשר קומקום מים עומד על האש עולה חום המים. אם החום עלה מ- 20 מעלות ל- 30 מעלות זהו שינוי כמותי. כמות החום של המים השתנתה אך מהות המים לא השתנתה. השינוי הוא בטמפרטורה - ובכמות החום שהמים מכילים. השינוי בכמות החום נמשך עד שהטמפרטורה מגיעה ל- 100 מעלות. אך ב- 100 מעלות פוסק החום לעלות גם כאשר הקומקום נשאר על האש. כל תוספת חום כעת הופכת את המים לאדים. מהות המים עוברת שינוי כי אדים אינם מתנהגים כמו נוזל, אפשר לדחוס אותם, בעוד שנוזל אינו דחיס. המעבר ממצב צבירה נוזלי (מהות א') למצב צבירה גזי (מהות ב') הוא שינוי מהותי. חשוב להבדיל בין שינוי מהותי לשינוי כמותי.  לעתים שינוי כמותי (הוספת חום) גורם לשינוי מהותי (ממוצק לנוזל ומנוזל לגאז). מי שלא מבין את ההבדל ואת הקשר - בין שינוי כמותי לשינוי מהותי יסתבך בסתירות. לדוגמה - אדם שמרוויח שקל אחד בשעה הוא עני, גם אם ירוויח עוד שקל ישאר עני, תוספת שקל אחד איננה משנה את מצבו כעני. אך שקל ועוד שקל יצטברו בסוף למיליון שקלים והאיש יהיה עשיר אם כי לפי השיקול ש"תוספת של שקל איננה משנה" הוא נשאר תמיד עני כי שקל אחד לא משנה את המצב "עני". ובכל זאת, בשלב מסוים שינוי כמותי גורם לשינוי מהותי והאיש הופך ל"עשיר".  

 

הצטברות של שינויים כמותיים יכולה לגרום שינוי מהותי.

למים יש שלושה מצבים מהותיים: מוצק (קרח), נוזל (מים), גז (קיטור). בטמפרטורה של אפס מעלות יש מעבר ממהות אחת לשניה, ממוצק לנוזל. הקרח הופך לנוזל עקב תוספת חום. זה קורה שוב ב- 100 כשהנוזל הופך לאדים. שינוי כמותי יכול לגרום לשינוי מהותי. לא רק בטבע - גם בחברה, וגם בתודעת האדם. הצטברות שינויים כמותיים גורמת בשלב מסוים לשינוי מהותי, למהפכה. כשמהפכה מתרחשת בתודעה של אנשים רבים הם ידרשו שינויים במשטר שיכולים לגרום מהפכה פוליטית. מהפכה היא שינוי מהות המשטר אך נוצרת כשלב אחרון משינויים שנועדו רק לתקן את המשטר.  זו הייתה השקפתו של מרכס על מהפכות בהיסטוריה.

בכל מקרה חשוב להבדיל בין שינוי כמותי לשינוי מהותי.

ובמיוחד חשוב להבין ששינוי כמותי יכול לגרום לשינוי מהותי.

 

שינויים פנימיים  ושינויים  חיצוניים.

יש שינויים חיצוניים ויש שינויים פנימיים. דוגמה לשינוי חיצוני: כולנו משוכנעים שחדר זה בו אנו יושבים כרגע הוא במצב מנוחה. אך אם אמחא כף פעמיים, בזו אחר זו, אזי בין שתי מחיאות הכפיים, חדר זה וגם כדור הארץ כולו - עבר 32 ק"מ במסלולו סביב השמש.  מדוע?  כי כדור הארץ נע במסלול סביב השמש במהירות של 32 ק"מ בשניה, ומקומנו בחלל השתנה.

זו דוגמה לשינוי חיצוני שהשפעתו עלינו בדרך כלל - זניחה. אנחנו כבר לא באותו מקום בחלל הבינכוכבי בו היינו לפני שנייה. נוסף לתנועת כדור הארץ נעה השמש עצמה במהירות של 300 ק"מ בשניה סביב מרכז הגלקסיה שלנו ("שביל החלב"). זו עוד דוגמה לשינוי חיצוני שהשפעתו עלינו זניחה.  

 

אפשר לשאול: אם "הכל זורם" מה בדבר הקיר הזה, האם גם הוא משתנה? כן! כל פיסיקאי יודע שהאלקטרונים הנעים סביב גרעיני האטומים במולקולות של החמרים מהם בנוי הקיר משנים מקומם ללא הרף.  בכל אטום קופצים אלקטרונים ממסלול אחד לשני וגם גרעיני אטומים משתנים. כל חלקיק באטום הוא ישות דינמית, שמבנהו או מקומו משתנה ללא הרף. לכן החומר ממנו בנוי הקיר הולך ומתפורר ובעוד 10,000 שנה קיר זה יהיה לאבק בגלל שינויים במבנה האטומי והמולקולרי של המלט, הלבנים, הטיח. נדמה לנו שדבר לא השתנה (כי השינוי איטי) אך הכל עובר שינוי -  בכל שניה.

שינוי חיצוני לא גורם לשינוי המהות אך שינוי פנימי משנה מהויות. זה השינוי החשוב.

זה קורה בתודעה כשאדם משנה את אמונתו, השקפותיו או ערכיו.   התפתחות התודעה היא תוצאה של שינויים פנימיים - בערכים, בהנחות, בהשקפות, בסמכות, וכו'.

 

הוגה הדעות שדן בהתפתחות התודעה היה הפילוסוף הגרמני היגל שחי בתחילת המאה ה- 19. לדעתו התפתחות נובעת ממאבק בין ניגודים. שינוי מתחיל מעיקרון בסיסי חדש - מ"תיזה". אך תיזה חדשה נתקלת תמיד בהתנגדות מצד תומכי תיזות ישנות. כל חידוש בחברה ובתודעה יתקל תמיד בהתנגדות מצד תומכי המצב הקיים. עיקרון חדש קורא תגר על עיקרון קיים. התנגדות לתיזה יוצרת תיזה נגדית - "אנטי-תיזה" - ומתחיל עימות בינן. עימות בין תיזה לאנטי-תיזה יוצר סינ-תיזה כלומר תיזה שלישית שהיא "תבשיל" התיזה והאנטיתזה. לדינאמיקה הזאת קרא היגל - "דיאלקטיקה". רבים חושבים שדיאלקטיקה היא התחכמות המאפשרת הצדקת דבר והיפוכו.  זו טעות.

  

דיאלקטיקה היא דינאמיקה של התפתחות במתכונת "תיזה אנטיתזה- סינתזה". השינויים החשובים - בתודעה האנושית, בחברה, במשטר מתרחשים כתהליך דיאלקטי של מאבק בין ניגודים.

 

הנצרות למשל היא סינ-תיזה שנוצרה ממאבק בין אלילות ליהדות. כאשר איבדה הדת היוונית/רומית את השפעתה החלו היוונים והרומאים לחפש תחליפים בדתות המזרח. אחת מאלה הייתה תורתו של ישו בעיבודו של שאול התרסי ("פאולוס") שהתפשטה ליוון ורומא ונרדפה כ- 300 שנה עד שהקיסר קונסטנטין (מייסד קונסטנטינו-פוליס) הפך אותה לדת רשמית של האימפריה הרומית. שקיעת הדת היוונית תוארה בספר "ארבעת שלבי הדת היוונית" של גילברט מאריי.

 

ישעיהו לייבוביץ העיר כי הנצרות היא "שלב חמישי בדת היוונית". הנצרות כפי שהיא כיום איננה רק התיזה של ישו אלא היא סינתיזה בין התיזה הפוליתאיסטית של הדת היוונית והאנטי-תיזה המונותאיסטית של היהדות. התיזה האלילית היא פוליתאיסטית ואנתרופוצנטרית (סגידה לאלים רבים כדי שיטב לאדם) בעוד שהאנטי-תיזה של היהדות היא תיאוצנטרית ומונותאיסטית (סגידה לאל יחיד כמטרת החיים). הסינתיזה שנוצרה במאבק בין אלילות ליהדות היא הנצרות, שהיא אנתרופוצנטרית (בדומה לאלילות) ודמוי-מונותאיסטית ("שילוש קדוש" - "האב-הבן-ורוח-הקודש" שהוא ישות אחת) בדומה ליהדות. באירופה חוגגים את יום הולדתו של ישו סביב עץ אשוח שאין לו קשר לישו או ליהדות, זהו שריד מפולחן עצים פגאני שהיה נפוץ באירופה. גם פולחן הקדושים בנצרות הוא שריד מהפוליתאיזם. נצרות איננה אלילות וגם לא יהדות אלא סינתיזה בין שתיהן שעוצבה במהלך תהליך דיאלקטי של מאבק בין התיזה האלילית לאנטי-תיזה היהודית.

 

הפיזיקאי ליאו שילארד, שהמציא את "תגובת השרשרת" המאפשרת ניצול אנרגיה אטומית, העיר פעם שגם במדע רעיון חדש מעורר תמיד התנגדות ועובר שלושה שלבים עד קבלתו: התגובה הראשונית לרעיון חדש היא - "שטויות". כעבור זמן מה היא הופכת ל: "שמענו זאת, אין בזה כל חדש".  לבסוף היא הופכת ל: "תמיד אמרנו זאת". כאן אגב,תבנית ה"תיזה-אנטיתיזה-סינתיזה" של היגל לא עובדת. תורת היחסות הכללית של איינשטיין איננה סינתיזה עם תורות קודמות, של ניוטון למשל.  

אך בכל מקרה צריך תמיד להיות מוכן מראש לכך שרעיון חדש יתקל תחילה בהתנגדות.  זה צפוי.

 

השינויים הפנימיים הם החשובים מבחינתנו.  תחילה חייבת להיות "תיזה", עיקרון חדש.

למשל - "אקולוגיה".  כשבאתי לאנגליה ב- 1964 רוב האנשים לא ידעו מה פירוש "אקולוגיה".

מי שנתקל במלה זו חיפש את פירושה במילון. אך ב- 1974 הפכה דאגה ל"איכות הסביבה" לאופנה.

שינוי משמעותי בהחלט.  כולם שכחו שמלה כמו "אקולוגיה" הייתה בלתי מובנת לכולם לפני 1970.  

 

תאורה חשמלית קיימת 120 שנה. כיום שוכחים שלפני שנת 1880 לא הכירה האנושות תאורה חשמלית.

כולם השתמשו באש. כיום תאורה חשמלית "מובנת מאליה" אך לפני 120 שנה היא הייתה מעבר לדמיון.  הכל נמצא בתהליך שינוי תמידי. אך שינוי בחברה ובתודעה נתקל תמיד בהתנגדות מצד הקיים, בעימות זה נוצרת מציאות חדשה. בחברה המודרנית יש בריאה מתמדת של חידושים. שינוי בחברה ובתודעה לא מחזיר אותנו לנקודת המוצא כי נוצרות ישויות חדשות. האדם בורא ישויות שאינן קיימות בטבע.

אי אפשר לעשות רדוקציה מוחלטת של החדש לישן, "להסביר" את החדש על ידי הישן. גם בטבע לא כל התפתחות כפופה לדינמיקה דיאלקטית של תיזה-אנטיתזה-סינטזה. תהליך התפתחותם של בעלי חיים בטבע ("פילוגנזיס") כפי שאנו מבינים אותו בעקבות דארווין, נובע משינוי מקרי בקוד הגנטי ("מוטאציה") המאפשר למוטאנטים להתקיים בסביבה שעברה שינוי מקרי.  קשה לתאר זאת כ"מאבק בין ניגודים". זה דומה יותר לחילחול נוזל דרך מסננת.  יש גם התפתחות לא דיאלקטית.  

 

ובאשר לשינוי בפוליטיקה הנה תיזה חדשה: הבה נשנה את הסידור הנוכחי לקבלת החלטות עבור כל החברה: במקום לבחור נציגים שיחליטו הכל נכניס סידור חדש בו כל אזרח זכאי להציע, לדון, ולהצביע, בכל  החלטה פוליטית. כלומר, כל האזרחים ידונו ויבחרו מדיניות ולא נציגים.

ברור ש"תיזה" זו תיתקל בהתנגדות מצד "אנטיתיזה" ורק לאחר מאבק תיווצר ה"סינתיזה".

כצעד ראשון בכיוון זה הבה נצביע כולנו על תקציב המדינה.    מישהו מתנגד לתיזה זו?

 

הערה על "טבע האדם"

בישראל אין יודעים כי באירופה הצפונית סובלים רבים מתחושה מתמדת של בדידות. כשהגעתי לאנגליה ב- 1964 ושמעתי אנשים מדברים על Loneliness  לא הבנתי במה מדובר.  ל"חיפושיות" יש שיר ידוע על אלינור ריגבי בו חוזר שוב ושוב המשפטAll the lonely people" ". כלומר "כל האנשים הבודדים". תהיתי: מדוע תחושת הבדידות כה נפוצה עד שיש להקדיש לה שיר מיוחד?

מהי בדידות זו שכולם מדברים עליה?

בהדרגה התברר לי כי רוב הבריטים, הגרמנים, הצרפתים, השוודים, הנורווגים, הפינים, סובלים מתחושת בדידות מתמדת.(זו הסיבה לריבוי חיות המחמד המפיגות קצת את תחושת הבדידות) תחילה חשבתי שהכוונה לכך שבהיעדר חברים הם חשים בודדים. אך בהדרגה התברר לי שכאשר אנגלי מדבר על Loneliness הוא לא מתכוון לבדידות פיזית. הוא חש בודד גם כשהוא בקרב משפחתו. לא הבנתי מדוע, חשבתי שרק מי שנמצא בבדידות פיזית סובל מתחושה שהוא בודד.  במשך הזמן התברר לי שרבים חשים בודדים גם כשהם מקיימים יחסי מין.  תהיתי מדוע.

 

כשבאתי לאנגליה לא הייתה לרוב משפחות הפועלים מכונת כביסה. רק המעמד הבינוני, שקיבל משכורת חדשית, יכול היה לקנות מכונת כביסה בתשלומים. הפועלים קיבלו משכורת שבועית ולא היו יכולים להתחייב בתשלומים. לכן היו בכל רחוב ראשי מכבסות שירות עצמי, שתמורת מטבע איפשרו שימוש במכונת כביסה. בכל יום ב' בבוקר באו נשים למכבסות והשאירו תינוקות בעגלות מחוץ לחנות. הופתעתי לראות שהתינוקות ישבו שעות בעגלה בלי להוציא הגה. ראיתי זאת בחזית כל מכבסה ופאב (שאסור להכניס אליו ילדים) באנגליה. בכל מקום באנגליה שראיתי תינוקות יושבים לבד הם שתקו. בעיני זו הייתה חידה כי בישראל תינוק שהושאר לבדו צורח ואנשים מחפשים את הוריו ומתפלאים "איך זה משאירים תינוק לבד?".

אך מה לשתיקת התינוקות ולבדידות?  לא תיארתי לעצמי שקיים קשר כלשהו בין השניים.

 

יום אחד ביקשה ממני ידידה להיות נוכח בלידת בנה בבית חולים שאיפשר לידה לפי שיטת ליבוייר הצרפתי. שיטה זו מתמקדת בתינוק ומשתדלת להקטין את הטראומה של המעבר מהרחם לעולם החיצון. ליבוייר הציע לידה באור עמום, בלי רעש, בלי לסטור לתינוק כדי שיתחיל לנשום, עם הרבה ליטופים והרגעה. הוא הציע להניח את התינוק באמבט מים פושרים כדי להקל עליו את תחושת המשקל. הלידה הייתה חוייה מרשימה. כשנולדה בתי ב- 1960, לא היה נהוג שבעל יהיה נוכח בלידה. אך באירופה ב- 1978 זה הפך למקובל. אני ממליץ לכל בן-זוג להיות נוכח בלידה. זו חוויה גדולה, וסיוע גדול ליולדת.

 

לאחר הלידה ביקרתי את ידידתי במחלקת היולדות. היה זה בית חולים ישן, מ- 1930, בו שוכנו היולדות באולם אחד, כעשרים לאורך כל קיר. כשנכנסתי לאולם חרשו אזני. כל התינוקות בכו ללא הרף. הרעש היה בלתי פוסק. שאלתי את ידידתי מדוע הם בוכים. היא אמרה לי שאמהותיהן של היולדות, שבאו לביקור, אמרו להן: "אל תניקי את התינוק כשהוא בוכה לבל ישתלט על חייך. הניקי רק בשעות קבועות מראש".  תינוק בוכה כי משהו מציק לו, רעב, גז בבטן, כאב, חרדה. הבכי הוא איתות מצוקה. אם אין עזרה ימשיך לבכות. הוא קורא לעזרה. אך בחברה תעשייתית, כשהנשים עובדות, אינן תמיד פנויות. לכן נשים רבות מטפלות בתינוק "לפי השעון" ולא לפי בכיו. כשביקרתי במחלקת היולדות למחרת נמשך הבכי, וכך ביום שלאחריו, וגם ביום הרביעי והחמישי לאחר הלידה.  אך לבסוף כל תינוק מתייאש ומשתתק.  

 

תהיתי מה קורה לתינוק כזה מבחינה רגשית?

קרוב לוודאי שאינו "חושב", אך הוא בוודאי "מרגיש". ומה הוא מרגיש? הוא מרגיש שאין איש נענה לבכיו, לבסוף הוא מתייאש, חדל לבכות, ומפסיק לצפות לעזרה. כשהבנתי זאת (14 שנה לאחר שתהיתי מדוע התינוקות באנגליה שותקים) מצאתי את התשובה לחידה. התינוקות שותקים כי אולפו מיומם הראשון שאיש לא יגיב לבכיים. הם חוו מיומם הראשון שאיש לא יתחשב במצוקתם ו"הסיקו" (רגשית) שהם "לבד" בעולם. מחוויה זו של אי היענות לבכי מיד לאחר הלידה נולדת תחושת הבדידות.

יש הרואים בבדידות את "מצבו הקיומי של האדם" ומשוכנעים שזו מהות "המצב האנושי"

((“THE HUMAN CONDITION”. הם רואים בבדידות מצב שאין ממנו מנוס ואומרים: "האדם נולד לבד, ומת לבד, ואלה הם החיים". כשעניתי להם: "בישראל, יוון, איטליה, ספרד, ובארצות ערב, בכל מקום בו אמהות מניקות תינוק כשהוא בוכה ולא לפי השעון, רוב האנשים אינם יודעים בדידות מהי" הסתכלו עלי כעל שוטה שאינו מבין מה "באמת" קורה בחיים. רובם משוכנעים עד היום (וימשיכו בכך עד מותם) שתחושה מתמדת של בדידות היא תוצאה הכרחית של אנוש ההומינואיד.

לפי השקפה זו בדידות (ותחושה מתמדת של בדידות) היא מהותו הרגשית ה"אמתית" של "הקיום האנושי".  איזה בזבוז של חיי הרגש.   עצוב, מזיק, מיותר.

יש להתייחס בחשדנות לכל דעה הקובעת "החיים הם כך וכך". כמעט תמיד זו דעה פרטית של יחיד על חייו הוא. למשל, מי שאומר "החיים הם בדיחה עצובה" מעיד בכך שכך הוא חווה את חייו וכך הוא חי אותם - רגשית. אך אחרים חווים את חייהם כהרפתקה מרתקת, או כהכנה ל"חיים שלאחר המוות" או כסבל מתמשך, או כהזדמנות לחוות אושר, יופי, אהבה, הישגים.

במקום לדבר (ולחשוב) בהכללה על החיים עדיף לדבר (ולחשוב) על חיים ספציפיים.

אל תדבר על "החיים" אלא על החיים שלך,  זה עשוי להוביל מרחמים עצמיים - לביקורת עצמית.




הספר  "ממחאה למהפכה"  יצא לאור ב-2002 וניתן להזמינו בדואר כאן
דף הבית | אקטואליה | הצהרת הדמוקרטיה הישירה | שאלות נפוצות | מאמרים | english | הגדרות | כתוב לנו | פורום - כולנו-נדון!

www.kulanu-nahlit.org