כולנו    נחליט!
אתר ישראלי לדמוקרטיה ישירה
www.kulanu-nahlit.org

דף הבית | אקטואליה | הצהרת הדמוקרטיה הישירה | שאלות נפוצות | מאמרים | english | הגדרות | כתוב לנו | פורום - כולנו-נדון!



ממחאה למהפכה

            פרקים נבחרים מתוך הספר מאת עקיבא אור

  1. החברה והיחיד 
  2. ערכים ותהליכים 
  3. המהפכה התעשייתית, מארכס והמהפכה הסוציאליסטית <
  4. השביתה הכללית בצרפת ב1968- ודמוקרטיה ישירה 

 

 

פרק שלישי:

המהפכה התעשייתית, מארכס והמהפכה הסוציאליסטית  

 

הקדמה

 

   מנוע הקיטור הראשון נבנה כבר בסוף המאה ה- 17. אך המהפכה התעשייתית שהכניסה שינוי כביר בחיי האנושות קיבלה תנופה רק עם המצאת הרכבת ( 1829-1804). הוגה הדעות החשוב ביותר, והמשפיע ביותר, שדן במהפכה זו ובהשלכותיה החברתיות היה קרל מרכס. רעיונותיו הלהיבו מיליוני אנשים והנחו מהפכות ברוסיה, בסין, באפריקה, בקובה. גם בארצות בהן לא פרצו מהפכות הייתה לרעיונותיו השפעה עצומה. כדי להבין את הסיבות לכך יש להבין את המהפכה התעשייתית אך לשם כך צריך להבין את אירופה לפני המהפכה התעשייתית.

לכן נתבונן תחילה באירופה שלפני 400 שנה, ברוסיה, באוסטרו-הונגריה, בצרפת, באנגליה או בגרמניה. מה היה אז מבנה החברה? היו בה שלושה מעמדות: איכרים, אצילים, ועירוניים.

האיכרים היוו כ- 95% מהאוכלוסייה.  האצילים  כ- 0.1%, והעירוניים כ - 5%. האיכרים עיבדו את האדמה בידיים, מכונות לא היו קיימות. אין רכבת, אין טרקטור, אין מכונית, אין חשמל. הם חרשו בשור או סוס או משכו את המחרשה בעצמם. הם עבדו יום יום, מזריחת השמש עד שקיעתה, בקיץ ובחורף, בלי משכורת, בלי פנסיה, בלי חופשה שנתית, בלי חופשת מחלה. רובם לא הגיעו לגיל 45. אין מערכת חינוך, אין שירותי בריאות, אין בתי חולים, רוב האיכרים לא ידעו קרוא וכתוב, מושגי הזמן שלהם היו "זריחה" ו"שקיעה" ולא היה להם מושג על "דקה" ו"שעה". הם לא היו טיפשים. רובם היו פיקחים אך לא קראו עיתון או ספר כל חייהם. הספר היחיד שהכירו היה התנ"ך שהכומר הקריא בכנסיה. לאיש מהם לא היה חשבון בנק. בנקים היו רק בעיר. אמצעי התחבורה היו סוסים ועגלות. רוב האיכרים לא הרחיקו כל חייהם יותר מ- 30 ק"מ מהמקום בו נולדו. האדמה לא הייתה שייכת להם, אלא לאצילים, שהיו 0.1% מהאוכלוסייה.

 

האצילים ( 0.1% מהאוכלוסייה) חיו בארמונות פאר עם עשרות חדרים, מקושטים בציורים, שטיחים, ריהוט יקר, מוקפי גנים ענקיים, עם צוות של עשרות משרתים.  היה להם רכוש רב כי כל האדמות היו בבעלותם והאיכרים העבירו להם חצי מהיבול תמורת השימוש באדמה.

 

העירוניים (כ- 5% מהאוכלוסייה) גרו בערים מוקפות חומה שנקראו "בורג". פטר-בורג היא העיר על שם הצאר פטר שיסד אותה, יקטרינבורג העיר על שם הצארית קטרינה, אדינבורג העיר על שם אדין, זלצבורג העיר בה מיצרים מלח ("זלץ" = מלח), וכו'.  לתושבי עיר קראו "בורג-נים" כי גרו ב"בורג".

 

זה לא היה כינוי לגנאי אלא לציון עובדה ותודעה. חומות הבורג הגנו על הבורג-נים משודדים - ומהאצילים. הערים היו קטנות ומנו כמה עשרות אלפים. בעיר גרו שני סוגי תושבים, רובם אומנים המייצרים כלים, בגדים, נשק וכו'.  ומיעוטם סוחרים שעסקו בקניה/מכירה, ושלטו בעיר.

 

הכלי העיקרי של הסוחרים היה הממון. הם הלוו כספים וגבו דמי שימוש ("רבית").  הם המציאו את הבנקים, צ'קים, כסף הנייר, איגרות החוב, ביטוח, את המניות ואת שוק המניות (הבורסה).

הם הילוו כסף לאצילים ולמלך - שנזקקו לכסף כדי להחזיק צבא פרטי.

העיר הייתה מרכז המסחר ונבנתה ליד נהר, ים, או צומת דרכים. בערים רבות היה נמל ואוניות. המסחר היה במזון, בחיטה, בצמר, בתבלינים, בבדים ובגדים, בפחם, בכלי נשק. האיכרים שילמו לאציל חצי מהיבול תמורת השימוש באדמה והוא מכר זאת לסוחרים בעיר.

 

לאצילים היו שטחי אדמה עצומים. היו להם זכויות-יתר רבות כמו למשל "זכות הלילה הראשון" המרשה לאציל לבוא לכל כפר בבעלותו ולחייב כל בתולה העומדת להינשא לשכב איתו תחילה. אציל יכל לדרוש שכפר יספק לו חיילים. רוב האצילים נלחמו זה בזה. הם החזיקו צבאות פרטיים ונזקקו לכסף כדי לתחזק אותם. הם השתמשו בכספים שלוו מהסוחרים בעיר.

 

אין בחירות!  לעירוניים ולאיכרים אין נציגים פוליטיים.

לעירוניים ולאיכרים לא הייתה שום אפשרות להשפיע על החלטות הקובעות את גורלם. רק לאצילים הייתה אפשרות להשפיע (אך לא להחליט) בפוליטיקה. הם קבעו מי מהם יהיה "מלך". הם כינו אותו "ראשון בין שווים".  הם היו ה"שווים" (בסמכויות) והוא היה הראשון בסמכות. רק המלך החליט החלטות פוליטיות.

 

בתקופה זו אין עדיין נאמנות - ותודעה - לאומית. כל איכר נאמן לאציל שלו (או לדת שלו) והאצילים נאמנים למלך או לאציל אחר. הנאמנות הלאומית הופיעה רק אחרי שהסוחרים העירוניים כבשו את השלטון הפוליטי מהמלך. בעולם העתיק הנאמנות הייתה לשבט או למלך אך לא נאמנות לאומית.

 

רוב הפוליטיקה עסקה בתככים בחצר המלך, בהחלפת מלך, במלחמה, וכו'. כל מלך נלחם באצילים או בחלק מהם. באנגליה התכנסו האצילים ב"בית הלורדים" כדי לדון בפוליטיקה.  בבריטניה "בית הלורדים" עדיין פועל בלונדון וארמונות האצילים עדיין קיימים.  כדאי לבקר בהם.

 

כל זה לא קיים בחברה האמריקאית, האוסטרלית, הקנדית, והניו-זילנדית שנוצרו על ידי מהגרים ולא היו מפולגות לאצילים-עירוניים-איכרים.  אצילים אינם נוטים להגר ! רוב המהגרים היו אנשים שנמלטו מרדיפות, מנושים, או אסירים לשעבר. אוסטרליה הייתה מושבת אסירים. בארצות אלה אצילים ( אם היו( נזקקו לתמיכת הציבור כדי לשלוט. באירופה האצילים שלטו מבלי להתחשב בעירונים ובאיכרים.

 

עד סוף מלחמת העולם הראשונה (1918) שלטו משפחות האצילים ברוב אירופה (לא בצרפת בה חוסלו במהפכה). אצילים לא התחתנו עם עירוניים. זה היה מתחת לכבודם, הם התחתנו רק זה בזה. גם העירוניים התחתנו רק בינם לבין עצמם ולא עם האיכרים כי זה היה למטה מכבודם.

 

במאה ה- 17 וה- 18 פרצו באנגליה וצרפת מהפכות שהעבירו את השלטון הפוליטי מהאצילים לעירוניים. אח"כ, במאה ה- 20 הרסו שתי מלחמות העולם, בעיקר הראשונה, את מבנה החברה והשלטון במדינות שהפסידו - גרמניה, רוסיה, טורקיה, ואוסטרו-הונגריה. האצילים הודחו מהשלטון והאצולה איבדה את סמכותה ורכושה. לכן ברוסיה, באוסטריה, בטורקיה, בגרמניה, ובאיטליה קשה למצוא כיום אצילים, אך בבריטניה הם עדיין קיימים כי בריטניה ניצחה בשתי מלחמות עולם והאצילים החזיקו במעמדם ורכושם אך לא בשלטון הפוליטי.

 

לכל מעמד הייתה - ויש עד היום -  השקפה משלו על החיים והעולם.

פגשתי באנגליה אנשים מהאצולה. (זה נדיר כי הם מעטים) והופתעתי לראות עד כמה גישתם לחיים שונה מזו של העירוניים והאיכרים. האצילים רואים את העולם כמגרש משחקים, ואת חייהם - כמשחק. אין להם שאיפות "לחסוך", "להתקדם", "להצליח". הם בזים לעירוניים. הם בזים לשאיפה להתעשר. (אפשר לראות זאת בכתבי הסופר הצרפתי הגדול באלזאק). סיסמת האצולה היא: "האצילות מחייבת". נאמנות וכבוד חשובים בעיניהם הרבה יותר מעושר. רק העירוניים רואים את החיים כתהליך של צבירת עושר, כמסלול "התקדמות" (המכונה "קאריירה"). לאצילים אין "קאריירה". בעיני האצילים החיים הם בילוי. כל עיסוק יכול לשמש בילוי. רצונך להיות מהפכן? מרגל? סופר? מנהיג? נזיר? מדען? חוקר ארצות? בבקשה, בעיני האצולה כל עיסוק הוא בילוי ולא אמצעי לצבירת עושר או שליטה.  הם מבלים ולא איכפת להם מה אחרים חושבים עליהם.  הם אדישים לכך.

 

באנגליה היה לי ידיד מהאצולה שסירב לשרת בצבא שיש לו נשק אטומי. כתחליף הוצע לו לעבוד במכרות הפחם. הוא הסכים. הוא אהב את הכורים, את העבודה, וגם היה חבר במפלגה הקומוניסטית. אחרי שנתיים קרתה לו תאונת עבודה במכרה והוא הפך לנכה ורותק לכיסא גלגלים. אך מעולם לא התלונן על מר גורלו. הוא המשיך לבלות גם בכיסא גלגלים. הוא קיבל פנסיה חודשית מאיגוד הכורים. כשהגיעה הפנסיה לא הפקיד אותה בבנק אלא ערך מסיבה לחבריו ובזבז בערב אחד את כל הפנסיה החודשית. הוא היה אדיש ליום המחרת, וגם לחובות בבנק. הוא התחתן עם ישראלית חניכת "השומר הצעיר" שאהבה אותו מאוד אך לא את גישתו לחיים, את חוסר הדאגה ליום המחרת. היא דאגה למחר, למשכורת, לחשבון הבנק והטלפון, לתשלום שכר הדירה. הוא היה אדיש לכל אלה.  זה לא נבע מאישיותו אלא מתרבותו.

 

אצילים רבים מתנהגים באופן חריג. הם אינם חוששים מהתנהגות חריגה. הם לא שואפים ל"הצלחה", להגיע לפסגת החברה, כי הם משוכנעים שהם הפסגה. כיצד הגיעו לשם? תשובתם מסתמכת על ה"טבע", על הסוסים, שבגידולם עסקו.  הם טיפחו והרביעו - סוסים.  ביכולתם לדבר שעות על סוסים, על ריחם, זיעתם, עורם, אופיים, יופיים, מהירותם, אצילותם. הם משוכנעים שחברה היא תוצר הטבע כמו עדר סוסים, ושהבדלים בין אנשים, כמו בין סוסים, נקבעו בתורשה. את השוני בינם לשאר האוכלוסייה הם רואים כשוני בין סוסי מרוץ לסוסי עבודה. הם סוסי מרוץ, והיתר סוסי עבודה. הם משוכנעים ש"חברה" היא תוצר ה"טבע" כמו עדר סוסים, ושמעמד חברתי עובר בתורשה. מי שנולד לאצילים יהיה אציל, ומי שנולד לאיכרים יהיה איכר. כי תורשה אי אפשר לשנות (הנדסה גנטית הייתה נראית להם כמדע בדיוני).  גם העירוניים והאיכרים הסכימו להשקפה זו.  

 

אך סוחרי ה"בורג" החלו לטעון שמקומו של אדם בחברה נקבע לפי הישגיו ולא לפי מוצאו. זה התאים לשאיפתם "להתקדם" כלומר להתעשר.  מנקודת ראותם "התקדמות" ו"הצלחה" פירושם התעשרות.

 

לכל "מעמד" היה גם ספורט מועדף: לאצילים - מרוצי סוסים.  לאיכרים (שרובם הפכו לעובדי תעשייה) כדורגל (התמודדות בין קבוצות).   ולעירוניים טניס (התמודדות בין יחידים).

 

התודעה של רוב האנשים ב"מערב" כיום האנוכיות, התחרותיות, והשאיפה "להתקדם","להצליח", מקורה בסוחרי ה"בורג", לא ב"טבע", לא באומנים, לא באצילים, וודאי לא באיכרים.

 

במהפכה התעשייתית הפכו רוב האיכרים לפועלים בתעשייה. לפועלי התעשייה באירופה יש תודעה קבוצתית,  הם מדברים - וחושבים - במושגים של "אנחנו" יותר מאשר במושגים של "אני". הם מבדילים את עצמם מהעירוניים בביטוי: US AND THEM , כלומר "אנחנו והם". "אנחנו" זה פועלי התעשייה, "הם" זה העירוניים (ה"בורג-נים" תושבי ה"בורג").

 

העירוניים מאמינים ב"לחסוך"/"להתקדם"/"להצליח". השאיפה ל"התקדם" נולדה אצל הסוחרים בערים. לאיכרים לא היה לאן להתקדם כי חייהם טיפול בבעלי חיים, חריש, זריעה, קציר התנהלו לפי מחזור עונות השנה שהחקלאות כפופה להן. חיי האיכרים סובבים במעגל של מאמץ תמידי. "אדם לעמל יולד" היא השקפת עולמם.  אין אצלם "קדימה" כי חייהם סובבים במעגל עונות השנה.

 

האיכרים שהפכו במהפכה התעשייתית לפועלי תעשייה חיו מהיד אל הפה. משבוע לשבוע. הם בטחו רק בכסף מזומן, לא בבנקים וצ'קים בהם ראו המצאה של בורגנים שמנסים להונות אותם. עד היום מקבלים רוב פועלי בריטניה שכר שבועי במזומן ("Wages ) ולא שכר חודשי בצ'ק ("Salary")

 

במשך 1400 שנה הייתה החברה באירופה מורכבת מאצילים, איכרים, ועירוניים. כולם חשבו שכך יהיה תמיד.  אך המהפכה התעשייתית הרסה את כל המבנה הזה ואת התודעה שלו.

 

 תרבות, החברה והמשטר בהם אנו חיים כיום אינם תוצר הטבע או המקרה. הם נוצרו על ידי הסוחרים העירוניים באירופה בשלוש-מאות השנים האחרונות. השאיפות "להתקדם", "להצליח", "להשיג", "לחסוך", נוצרו על ידי סוחרי ה"בורג" ולא על ידי האצילים או האיכרים.

בעיני סוחרים הכל הוא "סחורה" כלומר אמצעי לחליפין. כל חייהם סובבים סביב עניין אחד - לקנות בזול ולמכור ביוקר, להרוויח. רוב התנהגותם היא התחזות. יש להם צורך כפייתי להיראות מהוגנים (כי "לקנות בזול ולמכור ביוקר" כרוך באונאת המוכר והקונה), חשוב להם להתחזות ל"תרבותיים" (כי הרדיפה אחר רווחים אינה משאירה להם זמן לתרבות) התנהגותם היא הצגה שנועדה ליצור תדמית אמינה שתשכנע אחרים. איכפת להם מה אחרים חושבים עליהם (כי אם יחשבו עליהם רעות לא יסחרו איתם). יש להם שאיפה כפייתית "להתקדם" ו"להצליח" כלומר להגדיל את עושרם, כבודם, תדמיתם.

 

לאצילים לא איכפת מה אחרים חושבים עליהם, הם גאים במוצאם ובזים לכל התחזות. הם מבלים בהווה ואדישים לעתיד. יחסם לאיכריהם היה פאטרנליסטי, הם דאגו להם כמו לבהמות העבודה ולא חששו מהם, כי היו משוכנעים שההבדלים בינהם נקבעו בתורשה. האיכרים ראו באצילים את האחראים לרווחתם. לאיכרים אין לאן "להתקדם" כי חייהם סובבים לפי עונות השנה. הם טרודים מדי בעבודתם כדי להתחזות. האיכרים והאצילים "מבינים" זה את זה ושניהם מתייחסים בחשדנות ואיבה לעירוניים.

 
המלכים עסקו בתככים ומלחמות והטילו מסים על העירוניים כדי לממן אותן. אך במאה ה- 17, כשנמאס לסוחרי ה"בורג" לממן את מלחמות המלך הם הודיעו לו: לא נשלם לך מסים בלי שתהיה לנו זכות להחליט מה עושים בכספי המסים. הם  הכריזו :

אין מסוי בלי ייצוג !    ובאנגלית :  No taxation without representation במלים אחרות: לא נשלם מסים אם לא תיתן לנציגים שלנו להשתתף בהחלטות מה עושים בכספי המסים. (כעבור 120 שנים דרשו המהגרים באמריקה אותה דרישה מהמלך הבריטי וכשהוא דחה אותה הם פתחו במלחמה העצמאות האמריקאית). המלך דחה את דרישת העירוניים ופרצה מלחמה בינו לבינם. המלך ראה עצמו כשליט מטעם האל כי הכנסייה הסמיכה אותו לשלוט בטקס ההכתרה בכנסיית ווסטמינסטר טקס שקיים עד היום. בטקס זה מניח ראש הכנסייה את הכתר על ראש המלך ומודיע לכולם שזה המלך כי זה רצון האל.

 

כיום זו הצגה לתיירים אבל זה מלמד מה היו פני הדברים בעבר. באנגליה אפשר לראות את שרידי העבר הזה כי הם לא נמחקו. בטורקיה, באוסטריה, ברוסיה ובגרמניה הם נמחקו במפלתם במלחמת העולם הראשונה. בצרפת הם נמחקו במהפכה. ואילו בחברות מהגרים, כמו באמריקה, באוסטרליה, בקנדה, בדרום-אפריקה, ובניו-זילנד, לא היו מלכים כי הללו אינם נוטים להגר.

 

כשפרצה המלחמה בין המלך לבורג-נים באנגליה, חשבו כולם שהמלך ינצח כי חייליו היו מקצוענים ולעירונים לא היה צבא.  אך לעירונים קם מנהיג מוכשר בשם אוליבר קרומוול שהקים צבא מסוג חדש ("New model army"). שניצח את המלך והאצילים ב- 1644. זו הייתה מהפכת הבורגנים הראשונה בעולם. הם ערפו את המלך (כי אילו נותר בחיים היו האצילים מנסים להחזירו לשלטון). הקימו בית נבחרים, ערכו בחירות (שרק גברים בעלי רכוש הורשו להשתתף בהן) בחרו נציגים שהחליטו מה תעשה המדינה ומה לעשות בכספי המסים. הם אסרו על המלך להיכנס לבית הנבחרים. עד היום מודיע המלך בבריטניה על פתיחת בית הנבחרים אך אסור לו להיכנס לתוכו או להשתתף בפוליטיקה. כל שנה יש טקס "פתיחת הפרלמנט" בו מכריז המלך: "מותר לפרלמנט להתחיל בדיונים" אך אינו נכנס לתוכו. מאז אסור למלך אנגלי לעסוק בפוליטיקה ואפילו לא להביע דעה פוליטית.

 

הפרלמנט האנגלי קרוי "בית הפשוטים" House of the Commons)) (הם "פשוטים" כי אין להם יחוס מלידה כמו לאצילים) אין בו תמונות, אין ריפוד לכסאות, אין קישוטים. הכל חסכוני ( כדי להבליט שהם לא מבזבזים את כספי המסים על מבצעי ראווה). לעומת זאת באולם בו מתכנסים האצילים ("בית הלורדים") הכיסאות מרופדים ויש תמונות וקישוטים. כל אציל זכאי בלי להיבחר - להשתתף בדיונים ובהצבעות בבית הלורדים, בגלל מוצאו. בעת המלוכה שימש בית הלורדים כמועצה מייעצת למלך. מלך שלא רצה להסתכסך עם רוב האצילים קיבל את דעתם. בבית הלורדים מונחת לפני יושב-ראש הבית כרית גדולה מלאה בצמר כבשים כדי להזכיר לדוברים שחובתם לדאוג לאצילים המגדלים כבשים.  סוחרי הבורג כבשו לא רק את השלטון אלא גם את הדמיון. הם הביסו את הכנסייה והאצולה במאבק על דמות האדם והרוב אימץ את דעותיהם, מושגיהם והדימוי העצמי שלהם. לפי דמוי זה האדם "מעצם טבעו" הוא אנוכי, תחרותי, רודף רכוש ושליטה.  דמוי עצמי זה של סוחרי הבורג הוא נחלת הרוב ב"מערב" עד היום.

 

באירופה מסמל המונח "דם כחול" את האצולה, "דם אדום" - את "הפשוטים" (לכן דגלי פועלים הם אדומים). "לבן" מסמל כמורה. הדגל הצרפתי ("כחול-לבן-אדום") מסמל שיתוף בין האצולה, הכמורה, והפשוטים. בכל התקוממות, או מהפכה, בצרפת, היו המהפכנים קורעים מהדגל את החלק הכחול והלבן ומניפים רק את האדום, זה ביטא התנגדות לשיתוף עם האצולה והכמורה. גם היטלר בחר באדום לצבע הדגל הנאצי כי ראה עצמו כמייצג את פשוטי העם ולא את האצילים או העשירים.

 

ב- 1789 פתחו גם העירוניים והאיכרים בצרפת במהפכה נגד שלטון האצילים. הם הרגו את רוב האצילים וביטלו את המלוכה. אך באנגליה לא הרגו העירוניים את האצולה כי העדיפו פשרה. הסיבה? חיסול יריב, או השפלתו, מאריכה סכסוך.  מי שרוצה לבסס ניצחון חייב לוותר על חלק מהישגיו ולהתפשר עם יריביו כי פשרה פירושה שהמנוצח משלים עם מצבו החדש ולא ילחם להחזרת המצב הקודם. הבורגנים באנגליה עשו פשרה עם האצולה, הם נישלו את האצילים מהשלטון אך לא מאדמותיהם, כך ביססו את שלטונם. את המלך ערפו (1649) כדי למנוע מאבק להחזרתו לשלטון. אך את גופת קרומוול הוציאו מהקבר ותלו אותה בפומבי כדי לפייס את האצילים ואף הסכימו להמליך מלך חדש בלי סמכויות פוליטיות. כינו זאת "רסטורציה" כלומר "החזרת" המצב הקודם. אך "החזרה" זו הייתה חלקית כי המלך והאצילים לא קיבלו סמכות פוליטית. כך ביססו הסוחרים את מעמדם, סיימו את הסכסוך עם האצילים, הפכו לקובעי המדיניות, התעשרו, והחלו להמר על הרפתקאות כמו מכונת הקיטור.

 

באנגליה היו רוב הבתים מוסקים בפחם. כשגדלה האוכלוסיה במאה ה- 18 העמיקו את המכרות כדי להפיק יותר פחם. אך ככל שמכרה עמוק יותר מצטברים בו יותר מים, כי הגשם מחלחל לאדמה. צריך להוציא את המים מהמכרות. רבים עסקו בכך. בעלי מכרות חיפשו דרך זולה לניקוז המים. הם ניסו לעשות זאת עם סוסים, מנופים, מעליות, דליים. לבסוף מצאו שהכי זול להרתיח מים במיכל גדול עם מכסה הדוק שיתרומם בלחץ האדים. כשהתרומם המכסה התיזו מתחתיו מים קרים. האדים התקררו והמכסה שקע. למכסה שהתרומם ושקע חיברו מוט שהפעיל משאבה שהוציאה מים מהמכרה. זה היה מנוע הקיטור הראשון.  דודי הקיטור נבנו מלבנים,  עמדו ליד מכרות הפחם  והפעילו משאבות.

 

במהרה הוכנסו שכלולים: בנו דוד ברזל שפעל  כמו סיר לחץ. הוא היה קטן - ונייד. סוחר אחד הציע פרס למי שיבנה עגלה מונעת בקיטור ולא בסוסים. רבים אמרו שזה בלתי אפשרי. אך ביום המיועד הופיעו חמש עגלות מונעות בקיטור והתחרו במרוץ. עגלה בשםRocket  שהמציא אדם בשם סטיבנסון, הגיעה ראשונה וזכתה במירוץ (1829). כך נולד הקטר הראשון. כאשר חיברו לו קרונות נבראה רכבת.

 

הרכבת שינתה את החיים באנגליה ובעולם, כי לראשונה בהיסטוריה - החלו המוני אנשים וכמויות עצומות של סחורות לעבור מרחקים גדולים בזמן קצר.  זה פתח תקופה היסטורית חדשה.

 

אמצאת הרכבת היא ליבת המהפכה התעשייתית.  הוקמו מפעלים ליצור פסי-רכבת, קטרים, קרונות, דוודים. בנו מכונות קיטור להפעלת נולי אריגה, אוניות, משאבות. בריטניה הפכה לארץ הראשונה שעברה תיעוש. אנגלים המציאו ובנו את המכונות הראשונות. תחילה דודי קיטור ומשאבות לניקוז מכרות, אח"כ רכבות, אח"כ מכונות לייצור בד, מכונות לייצור מכונות. עד אז טוו בד בבית, במשפחות של אורגים, זה היה יקר ואיטי. נול מונע בקיטור יצר המון בד בזמן קצר ובמחיר נמוך. האריגה הידנית חוסלה והאורגים איבדו את פרנסתם. אחדים מהם ניסו לשבור את נולי הקיטור אך זה היה קרב אבוד מראש. הוקמו מאות בתי-חרושת ואלפי איכרים החלו לעזוב את הכפרים ועברו לערים כדי לעבוד בבתי-החרושת.

 

 חיי מיליוני איכרים השתנו ללא הכר כי בשדה איכר עובד לבדו, אך בבית חרושת עובדים רבים זה ליד זה כשעבודת האחד תלויה בשני. איכר עובד רק ביום, אך בית חרושת עובד 24 שעות והפועלים עובדים במשמרות, יום וליל. איכר הולך לשדה לבד אבל לבית-חרושת צועדים אלפי עובדים. המונים החלו לעבוד במשותף. העבודה עצמה השתנתה ודרשה לימוד מתמיד של מיומנויות חדשות. גם קצב העבודה השתנה, זריחת שמש ושקיעתה קוצבות את עבודת האיכר אך בית-חרושת מואר 24 שעות ומודד זמן בדקות ושעות.

 

 מרכס ראה שעבודה במכונות גורמת לשינוי התודעה והבין שתהיינה לכך תוצאות חברתיות ופוליטיות.   המאה ה- 19 היא המאה של המעבר מייצור ידני לייצור במכונות. זו ראשית התיעוש שגרם שינוי כביר לחברה וליחיד. גם כיום חיינו משתנים בהשפעת המחשב, הטלביזיה, ההנדסה הגנטית, הטלפון הנייד, הלוויינים, וטיסות החלל, אך השינוי הגדול מעבודה ידנית לעבודה במכונות חל בין 1830 ל- 1900. המכונות שינו לא רק את היצור אלא את התודעה והחברה.

 

מרכס הבין עוד דבר שרוב בני זמנו לא הבינו: יצור במכונות - להבדיל מיצור ידני - משפיע על חברות שלמות.  משלוש  סיבות:

ראשית חברה חקלאית הופכת לחברה תעשייתית. הרוב בחברה עובר מעבודה ידנית עם צמחים ובעלי-חיים לעבודה במכונות.  סדר יומם, שעות עבודתם, ובמיוחד תודעתם, משתנים.  

שנית  -  התעסוקה - והרווחה - של רוב האנשים בחברה תלויה מעתה בתעשייה לא בטבע.  

שלישית - מכונות מייצרות כמויות עצומות של מוצרים המציפים את השוק המקומי והעולמי.  אך בעל עסק מודרך רק על ידי רצונו להגדיל את רווחיו ואינו מתחשב בחברה כולה. כדי להרוויח הרבה צריך לייצר הרבה, אך יצור בלי הגבלה יוצר עודפים שאין להם קונים ואז יש לצמצם יצור ולפטר עובדים, זה יוצר אבטלה. מובטלים לא קונים מוצרים. נוצר משבר כלכלי. כך יוצרת בעלות פרטית על בתי-חרושת ובנקים משברים בלתי פוסקים במשק. במקום ליצור שפע תמידי נוצר משבר תמידי עודפים, אבטלה, מצוקה כלכלית, שביתות, ולבסוף - מהפכות. מרכס אמר שרק בעלות החברה כולה על הייצור התעשייתי תוכל למנוע משברים כי היא תפעל לטובת החברה כולה בעוד שבעלות פרטית פועלת רק למען רווח פרטי.

 

דבר דומה אפשר לומר כיום גם על הנשק האטומי שתוצאותיו קטלניות מעבר לגבולות מדינה אחת.

אסור שסמכות להשתמש בנשק זה תהיה בידי מדינה אחת, כי כל מדינה דואגת רק לעצמה אך שימוש בנשק אטומי יכול לגרום אסון למדינות רבות.   לכן דרוש פיקוח  רב-לאומי על נשק זה.

 

מרכס נולד בגרמניה ב - 1818 וב- 1848 עבר לאנגליה וחי בה עד מותו ב- 1883. בגרמניה למד פילוסופיה, והעריץ את הפילוסוף הגרמני היגל. כחילוני הסכים עם דארווין שהאדם התפתח מהקוף. אך הוא תהה מה גרם לקוף האדם להתפתח בצורה שונה משאר הקופים? בעת המהפכה התעשייתית באנגליה ראה את השינוי הכביר שהמכונות גרמו ליחיד ולחברה והסיק מכך שגם בעבר גרמו כלי עבודה חדשים לפיתוח היחיד והחברה. כיום אנו יודעים שלאינוש הקוף היו שלבים קודמים מעבר מהליכה על ארבע להליכה על שתיים ששחררה שתי גפיים לפעילות חדשה, שימוש באבנים לניפוץ עצמות, המצאת שיטה ליצור אש, ביות חיות, ומהפכה חקלאית. אך ברור שפיתוח כלי עבודה חדשים גרם לפיתוח היחיד והחברה.  מרכס הסיק מכך שפיתוח כלי עבודה חדשים הוא שגרם לאדם להתפתח בצורה שונה משאר החיות. הוא הסכים להשקפתו של האנתרופולוג מורגן שהאדם הוא "החיה המייצרת כלים" אשר ביצור הכלים היא מייצרת את עצמה.  אך מהו " כלי "?

 

יש דובים שמשתמשים בענף כדי לרדות דבש. אך ענף איננו "כלי". מאידך -שני ענפים שחוברו בצורה שאינה קיימת בטבע הם "כלי". לבנות "כלי" פירושו לברוא במודע משהו חדש - ושימושי - שאינו קיים מעצמו. האדם הוא החיה היחידה העושה זאת וזה הגורם להתפתחותה השונה משאר החיות.

 

במהפכה התעשייתית ראה מרכס כיצד גורמים כלי עבודה חדשים לתודעה חדשה ואורח חיים חדש של בוני ומשתמשי הכלים החדשים. הוא ראה איכרים הופכים לפועלי תעשייה (הספר The making of the English working class של E.P. Thompson  מתאר זאת בפרוטרוט. ספר מומלץ) הוא ראה כיצד השתנה יחסם לטבע, לאדם, לחברה, למשפחה. גם יחסים בין גברים לנשים, בין שולטים לנשלטים, השתנו לגמרי. יצור ושימוש בכלי עבודה חדשים יוצר יחסים חדשים בין בני אדם. כלי עבודה חדשים משנים את חייו, עבודתו, הרגליו, של האדם ואת ה"הולוגרמה" שלו ולכן  את החברה.  כלי העבודה אינם קובעים תודעה מסוימת ומשטר מסוים אלא מאפשרים מיגוון של תודעות ומשטרים.

 

בתקופת מרכס הייתה נטייה להסביר מצוקה כלכלית כ"הכרח טבעי". הכומר מאלטוס טען שכמות האנשים גדלה מהר יותר מכמות המזון ומלחמות ומגיפות "מקזזות" את מספרם ו"מתאימות" אותו לכמות המזון. לפי גישה זו מצוקה כלכלית נובעת מכך שגידול מזון מפגר אחר גידול האוכלוסייה. מרכס אמר שמצוקה כלכלית נובעת מחלוקה אנוכית של משאבים ולא ממחסור במשאבים. הסיבה - בעלות פרטית על אדמות ובתי-חרושת. סין המודרנית מאשרת את השקפת מרכס. ב- 1930 מנו הסינים כ- 400 מיליון ורבים מהם מתו מרעב. כיום מספרם פי שלוש ואין הם מתים מרעב וכולם לבושים ומוזנים.

 

מאז המהפכה התעשייתית אי אפשר להמשיך ללעוס מנטרות כמו "אין חדש תחת השמש", "מה שהיה הוא שיהיה", כי פועל שעובד עם מכונה איננו אותו אדם כמו איכר החורש עם שור. פועל עם טרקטור יכול לייצר יותר חיטה מאלפי איכרים במצריים העתיקה. כל התיאוריות המסורתיות כמו "אדם לעמל יולד", התבדו. שינוי אופן הייצור גורם לשינוי היחיד והחברה, להגדלת הזמן הפנוי מייצור, ולשינוי יחסי הסמכות. נוצרו יחסי סמכות חדשים, ואנשים החלו להתייחס זה לזה בצורה חדשה. אך יש מיעוט שנהנה מהמצב הישן ומסרב לשנותו. לכן פורצות מהפכות.

 

מהפכות אינן "אי סדר" כפי שטוענים תומכי כל משטר קיים, אלא הן "שינוי סדר". הן אינן "הפרת חוק" אלא "שינוי החוק". הן משנות את עקרונות המשטר. הן מקימות משטר חדש התואם את המצב החדש שנוצר עקב שימוש בכלי עבודה חדשים. מהפכה היא לידת חברה חדשה. גם כשתינוק נולד יש דם וכאבים אבל לידה היא תופעה חיובית. כך גם מהפכה. "מהפכה" איננה "הפיכה" שמחליפה שליטים ואדישה לרווחת הרוב בחברה.  במהפכה קם משטר חדש הפועל לשיפור משמעותי בחיי הרוב בחברה.

 

מי כיום עדיין תומך ברעיון ששלטון נובע מתורשה? בודדים. אך לפני 150 שנה, בתקופת מרכס, הרוב חשב כך. כיום מסכימים רבים עם מרכס (בלי לדעת זאת) ששינוי כלי העבודה גורם לשינוי האדם, החברה, והמשטר. ברור ששליטי משטר קיים רוצים להמשיכו, אך המשתמשים בכלים חדשים רוצים משטר חדש, כשהם נתקלים בהתנגדות המשטר הקיים הם נאלצים לעשות מהפכה לשינוי המשטר. זה רעיונו של מרכס.

 

בארכיאולוגיה קדם-היסטורית אנו מוצאים שלדים מלפני הופעת הכלים. ממצאים אלה מלמדים כי פעם חי האדם כשאר בעלי החיים, ליקט פירות וצד בעלי חיים. רק במהלך "המהפכה החקלאית" (לפני כ- 12 אלף שנה) למד האדם לגדל צמחים במקום ללקט אותם והפך מנווד לחקלאי. כך נוצרו, לראשונה, עודפי מזון ובוטל הצורך לעסוק בחיפוש תמידי אחר מזון כשאר החיות. שום בעל חי פרט לאדם, לא טמן זרע באדמה כדי לגדל צמחים. גידול מזון יצר עודפים שאפשרו עיסוקים אחרים, בניית ערים, מקדשים, ופירמידות.

 

רק כשיש עודפי מזון אפשר להעסיק אלפים בבניית פירמידות. האדם החל לביית בעלי-חיים וחדל לצוד אותם.  כשאפשר לגדל חיה ולאכול אותה נחסך המאמץ הכרוך בציד. בשלב מאוחר יותר החלו אנשים להחליף ביניהם תוצרת חקלאית. תחילה החליפו מוצר במוצר. חיטה תמורת צמר. כאשר גדלו הכמויות החלו להשתמש בסמלים המייצגים ערך. כך הומצא ה"כסף". תחילה היו אלה פיסות מתכת. במקום לסחוב שקי צמר או חיטה הביאו חופן מתכת (מטבעות). זה הקל על החליפין ואפשר גידול רב.

 

כאשר גדל המסחר הפך גם שימוש במטבעות מתכת למסורבל. לכן עברו ממתכת לסמלים והחלו להשתמש בנייר שעליו נדפס: "אני מתחייב לתת כך וכך ק"ג של מתכת הכסף למי שימסור לי פתק זה". הפתק שימש תחליף למתכת. כדי למנוע מכל אדם לכתוב פתקים כאלה הוחלט שרק המלך יכתוב אותם. על שטרי הכסף באנגליה הדפיסו דיוקן של המלך ותחתיו נדפס: "אני מתחייב לתת פאונד של מתכת הכסף למי שיביא לי נייר זה" (באנגלית "פאונד" היא יחידת משקל ומכאן בא שם המטבע האנגלי). זה נדפס על כל שטר כסף באנגליה עד ימינו. כדי להרחיב את החליפין עוד יותר שוחררו סמלי "ערך" מחומריות, ממשקל. התהליך התפתח וכיום אין צורך בשטר נייר (שהדפסתו ותחזוקתו היא מטרד) ואנו משתמשים בכרטיס מגנטי.

 

תולדות ה"כסף" הן דוגמה לתופעת ה"ניכור" שמארכס דן בה. "ניכור" פירושו "להפוך לנוכרי", לזר, לבלתי מוכר. (באנגלית "ניכור" קרוי Alienation ,Alien = זר) ובגרמנית Entfremdung"להפוך לזר" (Fremd =זר). מרכס השתמש במונח זה כדי להבהיר שכלי שהאדם יצר הפך למטרה שהאדם סוגד לה כאילו היא כוח זר. הכסף, שנוצר כאמצעי להקלת חליפין, הפך למטרה שהחליפין משרתים אותה. במקום שהכסף ישרת אנשים, הם הפכו למשרתיו.  הכלי הפך למטרה ושולט ביוצרו.

 

מושג ה"ניכור" מועיל כי ניכור קיים תמיד כאשר כלי שהאדם יצר הופך למטרה שהאדם משתעבד לה.

למשל: כל הדתות, הכנסיות, המפלגות, המנהיגים והמשטרים, הם דוגמאות לתופעת הניכור. כולם נוצרו על ידי האדם והפכו לאדוניו, למושאי סגידתו. האדם הופך עבד ליצירותיו כשהוא חדל לראותן כיצירותיו ורואה בהן כח זר.  לאדם יש נטייה להפוך אמצעים למטרות ולהשתעבד להן.

מרכס הבהיר גם את המושג "סחורה". אם אני מייצר בגד כדי ללבוש אותו הוא איננו "סחורה". אך אם אני מייצר בגד כדי להחליף אותו במשהו אחר הוא הופך ל"סחורה". לא רק דברים פיזיים הופכים ל"סחורה" אלא גם דברים מופשטים, כמו "ידע". בעבר לא רכשו ידע כדי למכור אותו אלא כדי לדעת, להבין. כיום ידע הוא סחורה. כל מה שמשמש לחליפין הוא סחורה. גם העתיד הפך לסחורה שאפשר למכור/לקנות/להחליף בשוק הקרוי "בורסה". היום רוכשים (ומוכרים) זכויות לקנות חיטה בעוד 20 שנה. למרות שהחיטה טרם נזרעה. הזכות לקנות משהו בעתיד הפכה לסחורה. לא פלא שחברה שנוצרה על ידי סוחרים לוקה ב"מיסחור החיים". כמעט כל דבר הופך לסחורה.

 

רבים חושבים שזה "נורמה -לי". למעשה זו נורמה של סוחרים. לא של איכרים ולא של אצילים. אנחנו חיים בחברה ותודעה שעוצבו על ידי סוחרי העיר, ה"בורג", ולכן גם אנו הופכים הכל ל"סחורה".  

נושא נוסף שמרכס דן בו הוא הקשר בין 'חומרי' ל'רוחני' באנושות.  

"חומרי" הוא כל מה שיש לו תכונות פיזיקליות: משקל, מקום, תאחיזה. לעומת זאת ל"רוחני" אין תכונות פיזיקאליות. לרעיונות, רצון, מושגים, אין משקל ואין הם תופסים מקום.

 

במינוח של מחשבים: "חומרי" הוא "חומרה" ו"רוחני" הוא "תוכנה". במחשב התוכנה מופרדת מהחומרה, אך אצל האדם הם קשורים (הבעייתיות של קשר זה היא "הבעיה הפסיכו-פיסית"). פילוסופים רבים ראו את החלק הרוחני בחיי האדם כמעצב את החלק החומרי. אך מרכס טען: לא הרוחני מעצב את החומרי אלא החומרי הוא שמעצב את הרוחני. יש כמובן השפעה הדדית. אך לפי מרכס החומרי הוא הדומיננטי. לכן חקר מרכס את הכלכלה ולא את התודעה כי לדעתו כלי העבודה (ומה שהם מייצרים) הם הבסיס לתודעה, למוסר, לחברה ולפוליטיקה, המעוצבים על ידי הבסיס החומרי. כשכלי העבודה הם שרירים,יש צורך בעבדים, ולכן קמו השקפות ומשטרים - שתמכו בעבדות.

 

כשבעלי חיים הם כוח העבודה קם שלטון של בעלי אחוזות, וכשמופיעים בתי-חרושת הופכים בעליהם, והסוחרים, לשליטי החברה.

 

מבטו של מרכס הקיף את כל האנושות. לכן אמר על הקיום האנושי:

"לא ההכרה קובעת את ההוויה אלא להיפך ההוויה קובעת את ההכרה" כלומר, מצבה החומרי של האנושות הוא הקובע את מצבה הרוחני.

 

פעם הסכמתי עם מרכס בנקודה זו אך במשך השנים שיניתי דעתי (זה נושא להרצאה נפרדת) אולם עצם החשיבה על הקשר בין מצבו החומרי של האדם לבין מצבו הרוחני מזניקה את החשיבה לפסגה חדשה ממנה נראית ההיסטוריה האנושית כתהליך ולא כמקריות.

 

למרכס הייתה עוד הערה מפורסמת (בהערותיו על הפילוסוף לודוויג פויארבך):

" הפילוסופים רק פירשו את העולם אך העיקר הוא לשנותו " והוא עצמו היה פילוסוף שפירש מחדש את ה"עולם" (כלומר את החברה וההיסטוריה) וכך שינה את העולם.  מסתבר שפירוש יכול לגרום לשינוי.

תהיה הדעה אשר תהיה, עצם הדיון ביחס שבין פירוש (המציאות) לשינוי (המציאות) מעורר לחשיבה.

 

חקר תהליך ההתפתחות החמרית והרוחנית של האנושות הביא את מרכס למסקנה שהתפתחות החברה (והפוליטיקה) נובעת מהתפתחות הטכנולוגיה. פיתוח כלי עבודה חדשים (לא שאיפת מלך פלוני לנצח מלך אלמוני ולא "רצון האל") הוא שגורם לפיתוח האדם והחברה. להשקפה זו הייתה השפעה עצומה בעולם. לרעיונותיו קראו "מרכסיזם". הוא עצמו אמר " אינני מרכסיסט" והתכוון שדעותיו אינן "תורה מסיני". אך למרות זאת הפך ה"מרכסיזם" לדת חילונית, ולא במקרה. כי מרכס ניסח את רעיונותיו כתיאוריה מדעית לפיה כלי עבודה חדשים הם הגורם הבלעדי לפיתוח החברה.

 

לאחר קריסת "ברית-המועצות" ב- 1991 איבד המרכסיזם את השפעתו אך למרכס היו רעיונות רבים שגם דיון ביקורתי בהם מעורר לחשיבה.

 

מרכס חשב שאם הכלכלה תהיה מדע כמותי כמו כימיה או פיזיקה ימצאו (מבחינה עיונית) פתרונות לרוב הבעיות החברתיות. לכן השקיע רוב זמנו בניסיון להפוך את הכלכלה למדע כמותי (אשר מנסח יחסים בין כמויות ולא רק בין מהויות) ופירסם את השקפותיו בספרו הגדול "קפיטל" ("הון").  כל תיאוריה כלכלית חייבת לתת תשובה לשאלה – מה נותן ערך לסחורה? מרכס הבהיר שיש הבדל בין "מחיר" סחורה לבין ה"ערך" שלה.  "מחיר" נקבע על ידי השוק.  ו"ערך"?  אך מהו "ערך"?  ובאיזה "ערך" מדובר?

 

לכל דבר יש כמובן "ערך שימוש" אשר משתנה בהתאם לתנאים. במדבר צחיח יש לכוס מים "ערך שימוש" גדול בהרבה מאשר לשק מלט. אך הערך הקובע במסחר הוא "ערך החליפין" כי רוב המסחר מתנהל בתנאים תקינים ולא חריגים. בחליפין תקינים אדם נותן משהו ומקבל בתמורה משהו (הכסף משמש רק מתווך) בתנאי ש"ערך" מה שנתן שווה ל"ערך" מה שקיבל. אך מה קובע את גדלו של "ערך חליפין" זה?

 

מרכס חשב ש"ערך חליפין" של סחורה נקבע על ידי זמן העבודה הנדרש ליצורה. הוא כתב:

" בתוך כל המקריות והשינוי הבלתי פוסק של יחסי החליפין בין מוצרים, זמן העבודה החברתית הדרוש ליצורם כופה את עצמו עליהם כמו חוק טבע. כמו חוק הכובד הכופה את עצמו כשבית מתמוטט. קביעת גודל הערך [החליפין] על ידי זמן העבודה [הדרוש ליצור הסחורה] הוא לכן הסוד החבוי מתחת לתנודות בערכיהם היחסיים של סחורות". (מרכס "קפיטל" כרך א', אנגלית, הוצ' מוסקבה 1954, עמ' 75).

 

זמן העבודה החברתית הנדרש ליצור סחורה מסוימת (איך שלא נחשב אותו, וזו בעיה שאין לה פיתרון מוסכם ) נקבע בעת הייצור. אך כשמופיע למשל דגם חדש של מחשב פוחת ערך החליפין של כל מחשב מדגם קודם (גם אם הוא חדש ובאריזה) ו"ערך החליפין" שלו יורד למרות שזמן העבודה שהושקע ביצורו לא ירד. כלומר גם חידושים משפיעים על "ערך החליפין". הזמן הדרוש ליצור מוצר הוא רק אחד המרכיבים של ערך החליפין של המוצר. מרכס טעה כשחשב שפתר את הבעיה "מה קובע 'ערך חליפין' של סחורה"? בעיה זו לא נפתרה ולכן "כלכלה" איננה "מדע" המבוסס על כימות אובייקטיבי. כל הניסיונות לתת כימות אובייקטיבי לערך חליפין של סחורות נכשלו. בלי כימות אובייקטיבי אי אפשר להפוך את הכלכלה ל"מדע".  תיאור הכלכלה כ"מדע" הוא אונאה.  "כלכלה" איננה מדע כי היא כפופה ליחסי כוחות שבין קבוצות שונות בחברה.

 

הניסיון של מרכס (ושל "מדע" הכלכלה בכלל)  להפוך כלכלה ל"מדע", נכשל.  

 

מרכס גם אמר שכוח העבודה של השכיר הוא "סחורה ככל סחורה אחרת" אבל שכירים יכולים להילחם על ערך כוח עבודתם בעוד ששום סחורה אחרת אינה יכולה להילחם על ערכה. אם יצרן אחד מצליח להשתלט על השוק הוא יכול להכתיב מחירים כרצונו, ללא קשר להוצאות היצור.

 

מרכס הבדיל בצדק בין "מחיר" ל"ערך" אך התעלם מכך שלא רק "מחיר" כוח העבודה אלא גם "ערך" כוח העבודה נקבע על ידי יחסי הכוחות שבין העובדים למעבידים.  

 

מרכס חשב שהתפתחות האנושות כפופה להיגיון. כלומר, שמבחינה עקרונית, אפשר לתת הסבר הגיוני לכל פרט בהתפתחות האנושות ולחזות אותה מראש כפי שהמדע מסביר וחוזה מראש - את התפתחות השמש. אבל התפתחות האנושות לא דומה להתפתחות השמש. כי השמש "עוברת שינוי" אך האנושות "בוראת" שינוי. האדם הוא לא רק שחקן במחזה "התפתחות האנושות" אלא הוא גם המחבר והמחזאי של "התפתחות" זו.

 

מרכס ראה את התפתחות החברה כתהליך שנקבע על ידי "התפתחות אמצעי היצור" המתרחש ללא תלות ברצונם של אנשים. כיום ברור שאין זה כך. "התפתחות אמצעי היצור" איננה גורם עצמאי כי אמצאות ומימושן בקנה מידה חברתי - תלויות ברצונם וכוחם של אנשים שונים, ומעמדות שונים. שום דבר בהתפתחות החברה איננו "הכרחי".

 

טעותו של מרכס איננה רק ליקוי עיוני. יש לה תוצאות פוליטיות. מי שמאמין שהתפתחות חברה בכיוון מסוים היא תהליך הכרחי יחפש מומחים לחקר תהליך זה ויעניק להם סמכות לסלק מכשולים המעכבים את התהליך. התוצאה? שלטון של "מומחים לתהליך התפתחות החברה" המחליטים הכל ומונעים מרוב האזרחים כל אפשרות לשינוי החברה. חברה כזאת חורקת כמו מכונה חלודה ולבסוף נעצרת.  משטרים אלה קרסו כי המומחים ל"תהליך ההתפתחות ההיסטורית" שיתקו כל יוזמה וביקורת - של כל האחרים. הניסיון של מרכס להפוך את הכלכלה וההיסטוריה למדע יכשל עיונית אך מעשית הוא הוליד דיקטטורות של מנהיגי מפלגה ומדינה.

 

למרות זאת חשוב לעיין בכתביו כי היו לו הרבה רעיונות מועילים שערכם לא פג גם כיום וכדאי להכירם.

 

הוא חזה שבעלות פרטית על אדמות/בתי-חרושת/בנקים תוביל למשברים כלכליים (עודף יצור, אבטלה, וירידת ערך הכסף)  כי כל בעל הון חושב רק על טובתו ולא על טובת החברה כולה ומעוניין רק ברווח שלו.  

 

מרכס הבהיר כי בניגוד לדעה שמפיצים בעלי ההון כאילו המחיר תלוי בשכר והעלאת השכר גורמת להעלאת המחיר, הרי כל עוד השוק חופשי באמת, נקבע מחירו של מוצר על ידי השוק ולא על ידי השכר. מחיר כולל הוצאות יצור, שכר עובדים ורווחי מעביד. כאשר השוק קובע מחיר מוצר העלאת שכר העובדים שיצרו אותו גורמת להקטנת רווחי המעביד. כדי להגדיל רווח צריך להקטין הוצאות. כלומר, לפטר עובדים או לרכוש מכונות שמעסיקות פחות עובדים. אך מובטלים, ומי שמרוויח מעט, קונים מעט. צמצום הביקוש מביא לצמצום הייצור שגורם לפיטורים נוספים. מספר המובטלים גדל. הם לא קונים סחורות ונוצר משבר כלכלי. אז מתערבת הממשלה בכלכלה ומזמינה ציוד צבאי. זה יוצר תעסוקה ומביא להתאוששות הכלכלה. מרכס חזה שבעלות פרטית תוליד משברים ומלחמות. זה קרה במלחמת העולם הראשונה (20 מיליון הרוגים) וגם במשבר של 1929 שמלחמת העולם השנייה (60 מיליון הרוגים) ועליית הייצור בגללה, הביאה לסיומו.

 

בתום שתי כהונותיו כנשיא ארה"ב נאם הגנרל אייזנהאור (לשעבר מפקד הכוחות של ארה"ב ובריטניה במלחמת העולם השנייה)  את נאום הפרידה שלו  (17.1.1961) בו אמר:

"הצירוף של ממסד צבאי אדיר עם תעשיית נשק ענקית היא תופעה חדשה בתולדות ארה"ב. ההשפעה הכלכלית, הפוליטית ואפילו הרוחנית של תשלובת זו מורגשת בכל עיר, בכל בית-נבחרים, בכל משרד בממשלה הפדראלית. אנו מכירים בצורך החיוני שבהתפתחות זו, אך אסור לנו להתעלם מהשלכותיה החמורות. כל עמלנו, משאבינו ופרנסותינו מעורבים בדבר. הוא נוגע במבנה הבסיסי של החברה שלנו. במועצות השלטון שלנו עלינו להתגונן מפני השפעה בלתי מוצדקת מכוונת או בלתי מכוונת של התשלובת הצבאית-תעשייתית. האפשרות של שלטון מוטה קיימת ותמשיך להתקיים. אסור לנו להרשות שתשלובת זו תסכן את חירותנו או את התהליך הדמוקרטי".

מאז נאמרו דברים אלה התחזקה התשלובת של התעשייה והצבא בהרבה והסכנות רק גדלו.

 

כדי למנוע משברים הציע מרכס שבעלות (כלומר סמכות להחליט) על אדמות, בתי-חרושת ובנקים, תהיה בידי ממשלה (שתפעל לטובת החברה כולה) ולא בידי אנשים פרטיים (הפועלים רק לטובתם הפרטית). בימי מרכס ממשלות כמעט שלא התערבו בכלכלה וכולם התנגדו לדעותיו. אך 40 שנה לאחר מות מרכס בא כלכלן בריטי בשם קיינס, שרצה להגן על בעלות פרטית והציע שממשלות 'יצילו את הקפיטליזם מהקפיטליסטים'.

 

כך שאם נוצרה אבטלה תחלק הממשלה "דמי אבטלה" או תיזום "עבודות ציבוריות" ותשלם משכורות. זה יאפשר למובטלים לקנות מוצרים ויציל את הבעלות הפרטית ואת המשטר - ממשברים ומהפכות. קיינס הציע שממשלה קפיטליסטית תתערב בכלכלה - כדי להציל את הקפיטליזם. קפיטליסטים רבים התנגדו לכך כי ראו בכל התערבות של ממשלה בכלכלה "סוציאליזם". אך כיום כל ממשלה מעורבת בכלכלה כדי להגן על הקפיטליזם מפני אנוכיות הקפיטליסטים. קיינס אמר שלא צריך לייצר משהו מועיל, די "שיחפרו בורות וימלאו אותם". כשיש לאנשים הכנסה לא ירצו לשנות את המשטר.

 

כיום כל ממשלה מתערבת בכלכלה כפי שקיינס הציע: היא קובעת את גובה הרבית בבנקים, משלמת "דמי אבטלה", "הבטחת הכנסה" ופנסיות. יוזמת "עבודות ציבוריות", מזמינה מוצרים לצבא, למשרדי הממשלה, לכבישים בינעירוניים, לנמלי אוויר וים, למעוף לחלל, וכו'. כיום הממשלה היא הכוח החשוב ביותר בכלכלה וביכלתה להפוך "משבר" כלכלי ל"מיתון" כלכלי. פעם נזקק הקפיטליזם למלחמות כדי לפתור את משבריו, כיום אין צורך במלחמות, אפשר לבנות טילי ותחנות - חלל, תשתיות, כבישים, וכך ליצור מקומות עבודה.

 

מרכס דן בגלובליזציה כבר לפני 150 שנה. הוא חזה שהקפיטליזם יחפש קונים ועובדים מחוץ לארצו ויהפוך את העולם כולו לשוק גדול אחד, ינצל משאבים וכוח עבודה זול בכל העולם וימכור את מוצריו בכל העולם.  אך הוא ראה בגלובליזציה קידמה כי היא מאחדת את האנושות.

 

ידידו הקרוב של מרכס, פרידריך אנגלס, היה הראשון שנתן דעתו על זיהום תעשייתי והתריע על כך כבר לפני 130 שנה. אך רק מ- 1970 ואילך החלו רבים להבין שזיהום תעשייתי הוא בעיה רצינית.   מרכס ראה את המציאות החמרית כמעצבת את עולמו הרוחני של האדם (להשקפה זו קוראים "מאטריאליזם" ("מאטריה" - "חומר"). אבל הוא לא היה מטריאליסט פשטני. הוא הכיר ביחסי הגומלין בין החומרי לרוחני, אולם את החומרי ראה כדומיננטי, כמעצב הרוחני (לכן ראה בכלכלה גורם הקובע את החוק והמוסר ולא להיפך) הוא היה מטריאליסט "דיאלקטי".

 

רעיון ה"דיאלקטיקה" פותח על ידי הפילוסוף הגרמני היגל שראה בהתפתחות החברה תהליך הנובע ממאבק בין ניגודים. כל חידוש בחברה נוצר ממאבק בין ניגודים. מרכס יישם את רעיון הדיאלקטיקה למאבק בין מעמדות בחברה (ובהיסטוריה) וגם למאבק בין ה"רוח" וה"חומר" באנושות.

 

יש כמובן השפעה הדדית ביניהם אך לפי מרכס מצבה החומרי של חברה קובע את מצבה הרוחני ולא להיפך. שניהם משפיעים זה על זה וכך מתפתח חידוש. לפי מרכס שינוי חומרי (למשל גלולה למניעת הריון) גורם לשינוי רוחני (מוסר ויחסי אנוש חדשים). הוא שלל תיאוריות לפיהן רצון אל או מלך קובע את התפתחות החברה והאדם. הוא דן בתהליך התפתחות ההיסטוריה האנושית כולה, לא בממשלה או שליט זה או אחר.

 

לרעיונותיו של מרכס הייתה השפעה עצומה על מיליוני אנשים כי הוא הראשון שנתן הסבר למבנה החברה ולהתפתחותה מבלי לייחס זאת למלך, לאל, או ל"טבע". ההסבר שנתן היה הגיוני ובנוי כפירמידה. בסיס הפירמידה הייתה פילוסופיה שנקראה "מטריאליזם דיאלקטי". עליה נשענה תפיסת היסטוריה שנקראה "מטריאליזם היסטורי". על שני אלה נשענה כלכלה "מדעית", שגם העניקה הסבר לסוציולוגיה. בפסגה - עמדה הפוליטיקה. המבנה כולו היה הגיוני, הסביר את הקיים, חזה התפתחויות עתידיות (שרבות מהן התממשו) והעלה הצעות לתיקון המצב.  מבנה זה נקרא "מרכסיזם" ושימש כדת חילונית שהסבירה את העבר וההווה, צפתה את העתיד, הציעה מה לעשות, והבטיחה גן עדן עלי אדמות.  מיליונים האמינו בה.

 

להשקפת מרכס יש שימוש גם בעידן המחשב כי תודעת משתמשי מחשבים שונה מזו של פועלי תעשייה. המחשב כמו מכונת הקיטור - שינה את האדם. השקפותיו ותגובותיו של משתמש מחשבים שונות מאלה של פועל בבית-חרושת וגם מאלה של איכר. כלים חדשים מייצרים תודעה חדשה וחברה חדשה. זה בסיס השקפתו של מרכס.

 

מרכס הדגיש גם כי כל חברה מחולקת למעמדות: בעולם העתיק עבדים - ובעלי עבדים, בימי הביניים איכרים - ובעלי אחוזות, בעידן המכונות עובדים - ובעלי בתי-חרושת. בעידן המחשב עובדי ומשתמשי מחשב ומנהלי חברות היי-טק. בין מעמדות יש ניגודים ומאבקים כי כל מעמד שואף להגדיל את חלקו בעושר שהכלים מניבים. יש מעמדות השואפים לעצב את כל החברה בדמותם. המאבק המעמדי אינו רק על הכנסה אלא גם על דמות החברה. על זהותה.  על מהות ה"אנושיות". 

 

לפי מרכס המאבק העיקרי בחברה כיום הוא בין השכירים לבעלי ההון. לשכיר אין מה למכור זולת יכולתו לבצע עבודה מסוימת. הוא גם בעל תודעה חברתית הנובעת מעבודה בשיתוף עם אחרים. "בעל הון" הוא בעל תודעה אנוכית. הוא משתמש בהון שלו להפקת רווח פרטי. כל דבר יכול להפוך ל"הון". דירה היא "הון" כשמוכרים או משכירים אותה. כל מה שאפשר להפיק ממנו רווח מבלי לעבוד הוא הון. מיעוט של בעלי אדמות, בתי-חרושת, ממון, מתפרנס מ"הון" אך רוב האנושות מתפרנס מיכולתו לבצע עבודה כלשהי.

 

בחברה תעשייתית כלי העבודה (מכונות) משפיעים על כל החברה כי עובדים בהם המוני אנשים, ותוצרתם משפיעה על חיי המונים. אך הבעלות עליהם היא פרטית, כלומר, קבוצה קטנה של בעלי הון, קובעת גורל מיליוני אנשים לפי שיקול יחיד - רווח פרטי. זה יוצר משברים בחברות שלמות. לכן הציע מרכס שבעלות על כלי העבודה תהיה חברתית ולא פרטית. כי בעלות פרטית מובילה - בהכרח - למשברים כלכליים, למצוקה כלכלית, למלחמות, ולמהפכות.  

 

ובאמת, בארה"ב פרץ ב- 1893 משבר כלכלי גדול שנמשך עד 1898 וב- 1907 פרץ שם עוד משבר כלכלי גדול שנמשך עד 1908. ב- 1929 פרץ בארה"ב המשבר הגדול ביותר בתולדות האנושות שרק מלחמת העולם השנייה הביאה להפסקתו. המשבר ב- 1929 פרץ ב"יום ששי השחור" 25 באוקטובר, כששוק המניות בניו-יורק קרס. רוב המניות איבדו את ערכן. ארה"ב, שהפכה במלחמת העולם הראשונה למעצמה התעשייתית הגדולה בעולם, שקעה במשבר עמוק. בתי-חרושת נעצרו, מיליונים פוטרו, אלפים התאבדו. האבטלה הרקיעה. זה גרם למשבר כלכלי בעולם שרק היצור עבור מלחמת העולם השנייה הפסיק אותו.

 

מרכס נולד בגרמניה אך חי רוב ימיו בלונדון בה מת בגיל 65.  תמיד היה שקוע בחובות (חמותו נהגה לשאול "מתי כבר יפסיק לכתוב על כסף ויתחיל להרוויח כסף?") מעטים קראו את ספריו בימי חייו אך רבים החלו לקרוא אותם אחרי מותו כשפרצו המשברים הכלכליים כפי שחזה מראש ופרצה המלחמה הגדולה ביותר עד אז (1918-1914) בה השתתפו כמעט כל המדינות בעולם ובה קרסו שלוש אימפריות בנות מאות שנים (שרבים האמינו שתעמודנה לנצח) - טורקיה, אוסטריה, ורוסיה.

 

מה גרם למלחמת העולם הראשונה? התשובה קשורה במהפכה התעשייתית. בריטניה הייתה המדינה בה החלה המהפכה התעשייתית. שם - לראשונה בהיסטוריה - עברו רוב התושבים לגור בערים ולא בכפרים (ב- 1845). שינוי זה מסמן מעבר ממשק חקלאי למשק תעשייתי. בצרפת זה קרה רק ב- 1945. בריטניה החלה לייצר רכבות ומכונות קיטור ולייצאן לכל העולם. היא הקימה אימפריה עולמית בה מכרה את תוצרתה וממנה קנתה חומרי גלם. אימפריה זו כללה את אפריקה, אוסטרליה, קנדה, הודו, ומדינות באסיה ודרום-אמריקה. גרמניה החלה בתיעוש אחרי בריטניה והפכה למדינה התעשייתית השנייה בעולם. גם ארה"ב החלה בתיעוש אך הפכה למדינה התעשייתית הגדולה בעולם רק לאחר (ובגלל) מלחמת העולם הראשונה. מ- 1837 עד 1901 הייתה ויקטוריה מלכת בריטניה לכן נקראת תקופה זו "התקופה הוויקטוריאנית" ובה הייתה בריטניה פסגת המדע, התיעוש והתרבות בעולם.   

 

הסיפור הבא ממחיש את רוח המהפכה התעשייתית והתקופה הוויקטוריאנית:

בעת בניית מסילת הברזל מלונדון לבריסטול התקיימה אסיפת בעלי מניות שמימנו את הבנייה. הם רצו לשמוע פירוט על הוצאות הבנייה. כששמעו את הפירוט קם אחד מהם וטען שאפשר היה לחסוך בהוצאות על ידי קיצור המסילה. המהנדס שבנה את המסילה, איסמברד ברונל, ענה שלדעתו דווקא כדאי להאריך את המסילה. כולם התפלאו מה כוונתו שהרי המסילה הגיעה לנמל בריסטול שאחריו נמצא הים. ברונל ענה שכדאי לבנות אוניה מונעת בקיטור שתאפשר לנוסעי הרכבת לנסוע מנמל בריסטול לנמל ניו-יורק. כולם צחקו. אחרי האסיפה ניגש אחד הנוכחים לברונל ושאל אותו אם התכוון לכך ברצינות, ברונל השיב בחיוב. השואל התלהב והחל לגייס כספים לבניית האוניה. כשאסף את הסכום הביאו לברונל, שבנה את האונייה. היא הפליגה לניו-יורק כפי שהבטיח. בעלי הון הימרו - והרוויחו.

 

לתעשייני וסוחרי גרמניה התברר שהשוק הגרמני קטן מדי עבור תוצרת בתי-החרושת בגרמניה. הם החלו לחפש שווקים בעולם. אך בכל מקום אליו הגיעו מצאו שהבריטים כבר הגיעו לשם לפניהם והרשו רק לסחורות בריטיות להיכנס. גם יצרני וסוחרי גרמניה רצו מושבות. הבריטים התנגדו. הבריטים שלטו בים - ובסחר העולמי - בעזרת אוניות המלחמה שלהם (המטוס טרם הומצא) ובנו אוניות מלחמה עם מנועי קיטור שאינן תלויות ברוח. צי המלחמה הבריטי היה הגדול והחדיש בעולם, בעזרתו שלטה בריטניה בים. מי ששלט בים שלט במסחר - ובעולם.  ב- 1898 החליטה גם ממשלת גרמניה לבנות אניות מלחמה חדישות, מונעות בקיטור. הבריטים הודאגו מכך והגדילו את הצי שלהם.  כשהגרמנים המשיכו לבנות אוניות מלחמה ראתה בכך ממשלת בריטניה עילה למלחמה.

 

רוב ספרי ההיסטוריה טוענים שמלחמת העולם הראשונה פרצה בגלל רצח יורש העצר האוסטרי על ידי מתנקש סרבי. זה קרה. אך לא זה גרם לבריטניה להלחם. ללא התחרות הכלכלית בין בעלי ההון הבריטים לבעלי ההון הגרמנים לא הייתה בריטניה נכנסת למלחמה. גרמניה בנתה אוניות מלחמה חדישות כדי לרכוש שליטה בים - ובמסחר.  ממשלת בריטניה ראתה זאת כאיום על עליונותה והגיבה במלחמה.

תחרות בין הקאפיטליזם הבריטי לקאפיטליזם הגרמני היא סיבת המלחמה. גרמניה לא שאפה לכבוש את בריטניה, ובריטניה לא שאפה לכבוש את גרמניה.  הן לחמו על שליטה בים וכיבוש מושבות. הן לחמו על חלוקת אזורי השפעה בעולם.המלחמה החלה באוגוסט 1914 וכולם היו בטוחים שתסתיים תוך 4 חדשים. אך היא נמשכה 4 שנים.

 

תחילה היו כל העמים אחוזי להט לאומני. מי שהתנגד למלחמה הוקע כ"בוגד". אך כעבור שנתיים נמאס לכולם מהמלחמה. אנשים החלו להקשיב למתנגדי המלחמה. אלפי ספרים וסרטים תיארו מלחמה זו, אך שום ספר לא תאר דיון בו ממשלה מחליטה לפתוח במלחמה. אין סרט או ספר המתאר דיון ממשלתי על פתיחת מלחמה. זה מעורר מחשבה על סופרים/מחזאים/במאים בתרבות המערב.

 

המלחמה הקודמת באירופה הייתה בין בריטניה לרוסיה (1850) והתנהלה בחצי האי קרים, בדרום רוסיה. גם היא נבעה מהתנגדות ממשלה בריטית לבניית אוניות מלחמה חדשות ברוסיה. בין מלחמת קרים (1850) למלחמת העולם הראשונה (1914) הומצא נשק חדש: מכונת הירייה, הפולטת 300 כדורים בדקה! 

 

מכונת הירייה שינתה לגמרי את המלחמה. בעזרתה כבשו האנגלים את אפריקה.  כמה מאות חיילים עם מכונות ירייה הרגו אלפי לוחמים נושאי קשתות וכידונים. באירופה השתמשו בה לראשונה במלחמת העולם הראשונה. היא בלמה כל התקפה. סוסים שדהרו מול אויב נהרגו לפני שהגיעו אליו, וכך גם החיילים שתקפו רגלית.  כל התקפה נבלמה על ידי מכונות ירייה שהרגו אלפי חיילים.

 

בקיץ 1916,  בקרב בריטי-צרפתי יחיד בלבד נגד הגרמנים באיזור הסום,  נהרגו מיליון וחצי חיילים! הקרב הסתיים ללא הכרעה. כל צבא התחפר ושום צד לא יוכל להשיג ניצחון. החיילים ישבו 4 שנים בחפירות וכשיצאו להתקפות נטבחו שוב ושוב על ידי מכונות הירייה. הצבאות נעצרו ואיש לא ראה סוף למלחמה. שום צד לא יכל להשיג הכרעה. המדינאים סירבו לנקוט יזמה לשלום והעמים שקעו בייאוש. 

 

 פציפיזם (התנועה נגד מלחמות) נולד אז (וכך גם תנועות "דאדא" וה"סוריאליזם" באמנות, שתיארו את המציאות כאבסורדית) כל צד חיפש דרכים לנצח. הגרמנים המציאו גז חרדל והפעילו אותו נגד הבריטים. הבריטים המציאו מסיכות גז ואת הטנק כדי להגן על חייליהם ממכונות הירייה. הטנק היה קופסת פלדה בה ישבו חיילים.  גם מטוסים הופיעו לראשונה במלחמה זו אך שימשו לתצפית, לא להפצצה. רוב החיילים היו איכרים.  גיוסם השבית את החקלאות וגרם למחסור במזון, ובהדרגה - לרעב.  התנגדות למלחמה החלה רק ב- 1916/17.

 

ארה"ב לא הצטרפה למלחמה ב- 1914. אך כשנודע (ב- 1917) כי גרמניה ביקשה ממקסיקו לתקוף את ארה"ב ולהעסיקה במלחמה מקומית כדי שלא תילחם באירופה, הצטרפה ארה"ב למלחמה נגד גרמניה. בפלשתינה לחמו הבריטים בתורכים ללא הצלחה עד שהגנרל אלנבי סלל מסילת ברזל לאורך חוף הים ממצרים לפלשתינה והביא אספקה לצבאו שצעד עם הרכבת (1917). רק אז החלו הבריטים לנצח.

רק בסוף 1917 הם כבשו את ירושלים. 

 

בתחילת 1917 החלו חיילים רוסים באירופה לערוק מהחזית.

 הם נטשו את החזית באלפיהם והחלו לצעוד הביתה. הם צעדו מאות קילומטרים גם כשקציניהם ירו בהם. לנין, מנהיג המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, אמר: "החיילים הצביעו ברגלים" וראה בעריקה הצבעה נגד המלחמה. אך למעשה היא הייתה הרבה יותר מכך - זו הייתה תחילתה של מהפכה. מדוע? כי כאשר המוני חיילים חדלים לציית לקציניהם למרות הסיכון שיוצאו להורג - קורסת סמכות המפקדים בצבא וזה גורם לקריסת סמכות השלטון כולו. הצבא הרוסי והמשטר החלו להתפורר. החיילים/איכרים שערקו מהמלחמה חזרו לכפריהם, ירו בבעלי האחוזות (הם חדלו לפחד מהצבא והמשטרה), חילקו ביניהם את האדמות והחלו לעבד אותן בעצמם.  זה היה ספונטאני לגמרי.  שום מפלגה לא יזמה זאת.

 

רוסיה הייתה ארץ של 150 מיליון תושבים, 130 מיליון מהם היו איכרים שלא ידעו קרוא וכתוב ולא ידעו מהי דקה ושעה. בערים חיו כ- 20 מיליון תושבים – רובם פועלי תעשייה, השאר - סוחרים, פקידים, אומנים. היה בית-נבחרים ("דומה") אך השליט היה המלך, ה"צאר". בפברואר 1917 פרצו בפטרבורג בירת רוסיה הפגנות נגד הרעב והמלחמה. חיילים ושוטרים ירו במפגינים והרגו רבים מהם. זה עורר הפגנות מחאה. הצאר אולץ להתפטר וקמה ממשלה זמנית בראשות מהנדס בשם קרנסקי.

 

זו הייתה המהפכה הרוסית הראשונה ב- 1917. קרנסקי הודיע שיכבד את התחייבויות ממשלת הצאר, וימשיך במלחמה. אך העם לא רצה להמשיך במלחמה ונותר בלתי מרוצה.  לנין, מנהיג השמאל המהפכני שהיה בגלות בשוויץ חזר לרוסיה.  הוא ראה שהעם אינו מרוצה והודיע שאם יבחרו בו הוא יקים ממשלה שתכרות מיד שלום עם גרמניה ותפסיק את המלחמה. החיילים רצו שלום, תושבי הערים רצו מזון, האיכרים רצו אדמה. לנין הבטיח שימלא דרישות אלה.

 

הציבור התאכזב מקרנסקי שסירב להפסיק את המלחמה. אנשים החלו להקים וועדים (ברוסית "סובייטים") לניהול חיי יומיום. בערים הקימו התושבים וועדי רובע והתעלמו מהעירייה. בצבא הקימו החיילים וועדי חיילים והתעלמו מהקצינים. איכרים הקימו וועדי איכרים והתעלמו מבעלי האחוזות, והעובדים בבתי-החרושת הקימו וועדי עובדים שהתעלמו מבעלי המפעלים והחלו להפעילם בעצמם. הוועדים צצו בכל מקום ורבים צייתו להם.  מעטים המשיכו לציית לממשלה.  נוצרו שתי רשויות שלטון ממשלה  וועדים. (לוועדים אלה קראו "מועצות", לכן נקרא השלטון החדש ברוסיה "ברית-המועצות")  לנין הודיע :

  

1.מפלגתי תפסיק את המלחמה.

 

2."השלטון - לוועדים". מפלגתי מסכימה שהוועדים יהיו המוסד המחליט במדינה.

 

הוא אמר זאת בנאומים, באסיפות, ובכרוזים ( כי עדיין לא היה רדיו). רוב האוכלוסייה הסכים עימו. האיכרים באו אל לנין ושאלו אותו: 'מה עמדתך ביחס לאדמות שהחרמנו מבעלי האחוזות?' הם שאלו גם את קרנסקי אותה שאלה והוא ענה כי יש לכבד את החוק וההחרמות אינן חוקיות.אך לנין ענה להם בשתי מלים: "האדמה - לעובדיה"!    מיד תמכו בו  130  מיליון איכרים.

 

לנין תמך בהחרמת האדמות וזכה בתמיכת האיכרים, תמך בשלום מידי עם גרמניה וזכה בתמיכת החיילים ותושבי הערים, תמך בניהול בתי-החרושת בידי הפועלים וזכה בתמיכת הפועלים. רוב העם והוועדים - תמכו במדיניותו.

 

לכן כאשר קרא לנין לועדי החיילים לאסור את ממשלת קרנסקי לא הייתה כמעט התנגדות. 95% מהעם הסכימו לכך. כשלנין אסר את שרי ממשלת קרנסקי פרצה המהפכה השנייה, מהפכת אוקטובר 1917. במהפכה זו לא נשפך דם כי רוב החיילים, רוב תושבי הערים, האיכרים, והפועלים, תמכו בלנין.

 

לנין הקים ממשלה חדשה, ומיד כרת שלום עם גרמניה. זה עשה רושם כביר בעולם כולו. חיילים בצבאות אנגליה, גרמניה וצרפת, שנרקבו 3 שנים בחפירות במלחמה שאיש לא ידע איך לסיים אותה, התלהבו ממהפכה שהפסיקה את המלחמה ברוסיה והקימה משטר בלי עשירים ועניים, בו האיכרים (לא האצילים) הם בעלי האדמות והפועלים (לא בעלי ההון) הם בעלי בתי-החרושת.  העולם כולו נדהם.

 

חסרי הרכוש בכל העולם זקפו קומתם ולראשונה בהיסטוריה הפכו לכוח פוליטי. קם משטר שמייצג אותם, שהפסיק את המלחמה וגם ביטל פער בין עשירים לעניים. המהפכה הלהיבה את החיילים הגרמנים, הבריטים והצרפתים שנרקבו בחפירות, שמנהיגיהם לא רצו להפסיק את המלחמה. היא הלהיבה את האיכרים חסרי האדמה, את פועלי בתי-החרושת וחסרי הרכוש בעולם כולו, ועוררה אצלם תקווה לעתיד יותר טוב בלי עוני ומלחמות. רבים החלו להקים מפלגות קומוניסטיות בארצותיהם כדי לעשות מהפכות דומות. התלהבות העניים הפחידה את העשירים, את בעלי ההון בכל העולם.

 

הם פחדו בצדק מבחינתם - שהצלחת המהפכה ברוסיה תעודד רבים בעולם לעשות מהפכות דומות בכל ארץ. לכן החליטו לעשות הכל כדי לחסל את המהפכה ברוסיה.  בעלי הון בכל העולם החלו במאבק נגד המהפכה. זה היה מאבק על בעלות. כי המהפכה ברוסיה העבירה בעלות על אדמות, בתי-חרושת ובנקים, מאנשים פרטיים לידי העובדים. בעלי ההון, לחמו - לוחמים וילחמו - נגד העברת הבעלות לידי העובדים.  לכן אפשר לומר כי:

 

ההיסטוריה של המאה ה- 20 היא הפרק הראשון במאבק לניהול מקומות עבודה על ידי כל עובדיהם וניהול המדינה על ידי כל אזרחיה.

 

מיד החלה התנגדות למהפכה. ב- 1918 פלש צבא אנגלי, צרפתי ואמריקאי לרוסיה כדי להחזיר את שלטון הצאר (רוב ההיסטוריונים מעלימים זאת). רוב העם תמך במהפכה והתנגד לפולשים. תוך חצי שנה גורשו הפולשים מרוסיה. ב- 1919 תמכו ממשלות בריטניה צרפת וארה"ב בגנרלים מצבא הצאר, וסיפקו להם כסף ונשק. הגנרלים הקימו ברוסיה צבא ("הצבא הלבן") והחלו במלחמה נגד "הצבא האדום" (תומכי המהפכה). טרוצקי הקים את "הצבא האדום" וב- 1921 ניצח את ה"לבנים". תיאור ספרותי של תקופה זו תמצאו בספר "דוקטור ז'יוואגו" של בוריס פסטרנק וגם בסיפורי יצחק בבל.

 

המשטר החדש קרא לעצמו "ברית-המועצות" ("מועצה"="וועד") והציג את עצמו כשלטון וועדי פועלים, וועדי איכרים, ווועדי חיילים. אך לנין ביטל את הוועדים ואת המפלגות, והפך את מפלגתו לשליט יחיד. שלטון המפלגה הדיח את שלטון הוועדים והרס את המהפכה. המהפכה לא נהרסה מבחוץ, על ידי אויביה, אלא מבפנים, בידי לנין וטרוצקי שדיכאו בנשק את שובתי קרונשטדט (1921) שדרשו מלנין לקיים את הבטחתו "כל השלטון לוועדים". המהפכנית אמה גולדמן תיארה זאת בספרה "לחיות את חיי".

 

מבקרי לנין בשמאל הזהירו אותו שהחברה ברוסיה אינה בשלה למהפכה סוציאליסטית כי רוב אוכלוסיה הם איכרים ולא פועלי תעשייה. האיכרים מתנגדים לבעלות ממשלתית על אדמות. לנין ידע זאת. הוא ציפה שפועלי התעשייה בגרמניה, באנגליה ובצרפת יעשו מהפכות דומות. כתומך ברעיונות מרכס ראה לנין בפועלי התעשייה את הציבור המהפכני שיקים בכל אירופה (ואח"כ בעולם כולו) משטר חדש בו בעלות על בתי-חרושת, אדמות ובנקים היא בידי החברה כולה. אך רק 5% מהאוכלוסיה ברוסיה היו פועלי תעשייה, 90% היו איכרים שרצו אדמה - ושלום, אך לא בעלות ממשלתית על האדמות. פועלי התעשייה ברוסיה היו מיעוט קטן. רוב התושבים תמכו בלנין כי רצו שלום. לנין ידע שהאיכרים יתנגדו למשטרו אם ילאים את אדמותיהם. הוא ציפה למהפכות נוספות בארצות תעשייתיות אחרות, בעיקר בגרמניה.

 

ב- 1918 פרצו בגרמניה ובהונגריה מהפכות שהפילו את המשטרים שם ושמו קץ למלחמת העולם הראשונה. אך המהפכה בגרמניה לא ביטלה בעלות פרטית על אדמות, תעשייה ובנקים והמהפכה ההונגרית הובסה. ב- 1921 הבין לנין שהמהפכה ברוסיה נותרה לבדה ולא תהיינה בקרוב מהפכות נוספות. זו הייתה אכזבה גדולה, והשאלה הבוערת הייתה מה לעשות במצב כזה? כיצד לבנות לראשונה בהיסטוריה - משטר של בעלות ממשלתית על בתי-חרושת אדמות ובנקים, עם 130 מיליון איכרים שאינם יודעים קרוא וכתוב ומושגי הזמן שלהם הם "זריחה" ושקיעה" ולא "דקה" ו"שעה".

 

לנין החליט שהמשימה הראשונה היא תיעוש, - להפוך את רוסיה מארץ חקלאית לארץ תעשייתית.  לבנות תחנות חשמל, בתי-חרושת, רכבות, טרקטורים.  כך יהפכו האיכרים לפועלי תעשייה.

אך מנין יבוא הכסף הדרוש לחמרים ושכר עבודה?

 

בריטניה, צרפת, גרמניה וארה"ב, שניסו לחסל את המהפכה באמצעות צבא - ונכשלו, החליטו לחסל אותה בחרם כלכלי ואסרו לקנות ממנה או למכור לה סחורות, או להלוות לה כספים. הם רצו להרעיבה, להרוס את כלכלתה. הם סירבו להכיר במשטר החדש (ארה"ב הכירה בו רק ב- 1933 ). המחסור בכספים בלם את מדיניות התיעוש של לנין.  

 

בתגובה לכך הכריז לנין על "מדיניות כלכלית חדשה" (1921) שהתירה לאיכרים להביא תוצרתם לערים ולמכור אותה בעצמם (במקום שהמדינה תקנה מהם את התוצרת ותמכור אותה לעירונים במחירים שהיא קבעה). בוכארין (עוזרו של לנין) אמר לאיכרים: "התעשרו!"  קומוניסטים רבים התנגדו לכך (כי לא רצו שיהיו עשירים ועניים בחברה) אך לא הייתה ברירה. האיכרים החלו למכור את תוצרתם בעצמם - ולהתעשר. אז הטילה עליהם הממשלה מסים, ובכספי המסים החלו לבנות סכרים ותחנות חשמל, בתי-חרושת (לרכבות, לטרקטורים, למכונות) מסילות ברזל. רוסיה החלה בתיעוש מהיר.  איכרים רבים הפכו לפועלי תעשייה והחלו לרכוש מיומנות בעבודה במכונות.

 

ב- 1924 מת לנין. על המפלגה השתלט סטלין (1928) שהפסיק את ה"מדיניות כלכלית חדשה" והחל ב"תכנית לחמש שנים" של הלאמת האדמות והקמת "קיבוצים" ממשלתיים לעיבודן. 130 מיליון איכרים אולצו לגור בהן. כ- 10 מיליון נשלחו למחנות ריכוז ועבדו שם. מדיניות זו שיושמה בכפייה - הרסה את החקלאות, גרמה לרעב, ולמות 5 מיליון איכרים. כשהחלו שיבושים בכלכלה ערך סטלין משפטי ראווה, האשים רבים בחבלה ושלח אותם למחנות ריכוז.

 

מיליונים הפכו לעובדי כפייה. כל האוכלוסייה חייתה בפחד. מי שאחר 10 דקות לעבודה נאסר. תיקון בחוק התיר עונש מוות מגיל 12. הוטל איסור על שינוי מקום המגורים. התיעוש נמשך בקצב מהיר וב- 1938 כבר הייתה רוסיה מעצמה תעשייתית שיצרה יותר טנקים מגרמניה. סטלין החל לנהל מדיניות חוץ מעצמתית וכפף את התנועה המהפכנית העולמית למדיניות זו. הוא התנגד לעיקרון והציע במקומו את העיקרון : "תפקיד המהפכן הוא להגן על ברית-המועצות". מי שסירב לציית לעיקרון חדש זה גורש מהמפלגה הקומוניסטית או נרצח בידי שליחי סטלין. גם טרוצקי, סגנו של לנין במהפכה ומיסד ה"צבא האדום", נרצח במקסיקו ב- 1940 בידי שליח סטלין.

 

כשראו שליטי בריטניה, צרפת, וארה"ב, שהחרם הכלכלי לא הרס את המשטר החדש החליטו להשתמש בגרמניה למטרה זו. ב- 1933 הפך היטלר לשליט גרמניה והצהיר על שאיפתו לכבוש את רוסיה. הוא רצה לנצל את משאביה ולהפוך את תושביה לעבדי גרמניה. ממשלות בריטניה, צרפת, וארה"ב לא התנגדו לכך. היטלר ידע זאת וניצל זאת. ממשלות בריטניה וצרפת התעלמו מהעובדה שהיטלר מקים מחדש את הצבא הגרמני ואת תעשיית הנשק הגרמנית למרות שלאחר מלחמת העולם הראשונה אסרו על גרמניה להחזיק יותר ממאה אלף חיילים או לבנות צי מלחמתי וחיל-אוויר. בעלי הון בכל העולם רצו שהיטלר יחסל את המשטר בברית-המועצות לכן לא התערבו כשראו שהוא מקים מחדש את הצבא הגרמני.

 

כשהיטלר דרש לספח לגרמניה את "אזור הסודטים" (צ'כים דוברי גרמנית) בצ'כוסלובקיה, הסכימו לכך צרפת ואנגליה ("הסכם מינכן", ספטמבר 1938) למרות שקודם הבטיחו לצ'כוסלובקיה שיגנו עליה. היסטוריונים מערביים אומרים ש"הסכם מינכן" הוא ניסיון אנגליה וצרפת ל"פייס" את היטלר, למעשה היה זה יותר "פיתוי" מאשר "פיוס". הם רצו ליצור מלחמה בין היטלר לסטלין.  רבים אמרו אז:

"בריטניה וצרפת זרקו את הטלה [הצ'כי] לנמר [הגרמני] כדי שיתקוטט עם הדוב [הרוסי]".

 

סטלין ידע שבריטניה וצרפת רוצות שהיטלר יתקיף אותו לכן הציע להיטלר הסכם אי-התקפה. להפתעת כולם הסכים היטלר וחתם על "הסכם מולוטוב-ריבנטרופ" (אוגוסט 1939). חודש לאחר ההסכם פלש היטלר לפולין וכבש חצי ממנה. סטלין כבש את החצי השני וגם הסגיר להיטלר קומוניסטים גרמנים שמצאו מקלט ברוסיה. כל זה היה לפי ההסכם.  בריטניה וצרפת שהיו חתומות על הסכמי הגנה עם פולין נאלצו להכריז מלחמה נגד היטלר. כך שיבש סטלין את תכנית המערב לדחוף את היטלר למלחמה נגד "ברית-המועצות". אך בתנועה הקומוניסטית בעולם - שלחמה בנאציזם - פרץ משבר עמוק. רבים ראו בהסכם "בגידה" ונטשו את התנועה. היתר ראו ש"ברית-המועצות" חדלה להילחם בנאציזם, וחדלו כמוה.

 

במקום לפנות מזרחה ולתקוף את רוסיה פנה היטלר מערבה ופלש להולנד דנמרק ונורבגיה, שנכנעו ללא מלחמה.  אח"כ פלש לבלגיה ומשם תקף את צרפת - שנכנעה. רק בריטניה המשיכה להילחם נגדו.

 

ביוני 1941, שנתיים לאחר "הסכם מינכן", מימש היטלר את תכניתו המקורית ופלש לרוסיה.

תוך 5 חדשים הגיע צבאו עד מוסקבה ולקח בשבי 2 מיליון חיילים רוסים. כולם חשבו שמוסקבה תיכבש ורוסיה תיכנע. אך אזרחי ברית-המועצות התאוששו ובמאמץ אדיר שנמשך ארבע שנים הדפו את הנאצים לגרמניה, וכבשו אותה. עיקר המאבק נגד הנאצים היה של "הצבא האדום" ש- 11 מיליון מחייליו נהרגו בה, נוסף ל- 6 מיליון אזרחים.  אבידות ארה"ב ובריטניה לא עלו על חצי מיליון הרוגים.    לגרמנים היו 2.5 מיליון חיילים הרוגים 90% מהם בחזית הרוסית.

 

מלחמת העולם הראשונה הייתה בין הקפיטליזם הבריטי לקפיטליזם הגרמני על חלוקה מחדש של אזורי שליטה בעולם.  מלחמה זו גרמה למהפכה ברוסיה ולהקמת "ברית-המועצות".

מלחמת העולם השנייה נועדה לחסל את "ברית-המועצות" אך הפכה אותה למעצמה בעלת צבא היבשה החזק ביותר בעולם.  בתום מלחמה זו היו לברה"מ 2 מיליון חיילים ו- 20 אלף טנקים. זה עלה על כל צבאות ה"מערב" ביחד. שליטי המערב פחדו שברה"מ תכבוש את כל אירופה אך חששו מ"מלחמה חמה" נגדה לכן לחמו נגדה ב"מלחמה קרה" שכללה פיתוח נשק אטומי, תעמולה, ריגול, מירוץ חימוש, והתערבות צבא ארה"ב נגד השמאל בקוריאה (1953-1950), בקובה (1961), בוויטנאם (1973-1965), ובאפגניסטאן (1986-1978), ה"מלחמה הקרה" נמשכה עד ש"ברית-המועצות" קרסה והתפרקה (1991).

 

המשטרים הקפיטליסטים חששו מ"יצוא מהפכות" מ"ברית-המועצות" אך המהפכה נהרסה כבר ב- 1921, לא מבחוץ אלא מבפנים, כשלנין ביסס את משטרו נגד הניסיונות להפילו. לנין הרס את המהפכה כשסירב להעביר את השלטון לוועדי העובדים, החיילים, והאיכרים, (כפי שהבטיח) והפך את מפלגתו לשליט יחיד.

 

לפני המהפכה הכריז לנין: "כל השלטון לוועדי העובדים, החיילים, והאיכרים" לכן תמכו בו רוב הוועדים. אך מיד לאחר המהפכה סירב לנין להעביר לידיהם את השלטון כי לא סמך עליהם.

 

ב- 1918 ביטל לנין את הכינוס הארצי של וועדי הפועלים, האיכרים, והחיילים מכל רוסיה - בפטרבורג. לו התקיים כינוס זה הוא היה מייצג את העם ומי שמתנגד לו היה מתנגד לרצון העם. לנין ידע זאת וסירב להעביר את השלטון לידי כנס של וועדים, כי חשש מהאיכרים, שהתנגדו לבעלות ממשלתית על האדמות. הוא רצה להקים "דיקטטורה של עובדי התעשייה", אך מעמד עובדי התעשייה ברוסיה היה קטן וחסר ניסיון פוליטי. לכן הקים לנין דיקטטורה של מפלגה אחת - מפלגתו, יותר נכון דיקטטורה של מנהיגי מפלגתו. הוא סמך רק עליהם, והפך אותם לשליטי המפלגה - והמדינה. שאר המפלגות הוצאו מחוץ לחוק.

 

רוזה לוכסמבורג, מייסדת השמאל המהפכני בפולין וגרמניה, הגיבה במאמר בשם "המהפכה ברוסיה" בו הזהירה את לנין ששלטונו יהפוך לרודנות וטרור, לא רק נגד אויבי המהפכה אלא גם נגד תומכיה, נגד העם, ונגד חברי מפלגה שלא יסכימו ב- 100% עם מנהיגי המפלגה. היא כתבה: "הדמוקרטיה הגרועה ביותר עדיפה על הדיקטטורה הטובה ביותר..." היא הזהירה את לנין ששלטונו "יוביל באורח בלתי נמנע לברוטליזציה של החיים הציבוריים, להתנקשויות, לרצח בני ערובה" ("המהפכה ברוסיה" (1918) בספר "רוזה לוכסמבורג מדברת", הוצ' פאספינדר, ניו-יורק 1970, ע' 391).  תחזיותיה  התממשו.

 

לנין יסד דיקטטורה של מנהיגים במדינה - ובמפלגה.  ב- 1921 הוא אסר קיום סיעות במפלגה. נאסר להציע מדיניות חלופית ולהשמיע ביקורת כלשהי על ההנהגה, כמקובל בעבר. נאסר אפילו לפרסם שיש חילוקי דעות בתוך ה"לשכה הפוליטית". סטלין, האחראי על הפן האירגוני במפלגה הפך (ב- 1928) לשליט המפלגה - ולפאראנואיד. כל מי שסיפר עליו בדיחה נשלח למחנה ריכוז. אלפי קומוניסטים, כולל מקורבי לנין בוכארין, ריקוב, קמינייב, זינובייב, הואשמו ב"בגידה במהפכה" והוצאו להורג (1936/7). גם מפקדי הצבא חיו בפחד מתמיד מהמשטרה החשאית שאסרה והרגה בלי משפט. ראשי המשטרה החשאית עצמם - יאגודה ויז'וב - הוצאו להורג (כדי לסלק עדי ראייה לפשע). כל הקצונה הבכירה של "הצבא האדום" הוצאה להורג ב- 1936/7 בהאשמות שקר. מיליונים נאסרו ואלפים הוצאו להורג - בלי משפט כדי ליצור אווירת פחד ולבסס את שלטון סטלין.  ארתור קסטלר בספרו "אפילה בצהריים" מתאר תקופה ואת משפטי השקר.

 

הרעיון של מרכס, שממשלה ולא אנשים פרטיים תהיה בעלת האדמות, בתי-החרושת, והבנקים, הוליד דיקטטורה של פקידים. הם לא היו בעלי אדמות/בתי-חרושת/בנקים והרווחים לא נכנסו לכיסם. אך הם רצו לשלוט והם בלבד החליטו הכל בנוגע לחברה כולה. אפילו מברשות השיניים בכל "ברית-המועצות" תוכננו על ידי שני פקידים במשרד התכנון הארצי ("גוספלן") במוסקבה. כל יוזמה אישית דוכאה. כל שיר, סיפור, ומחזה היה כפוף לצנזורה ממשלתית. לפקידים ("נומנקלטורה") היו חנויות מיוחדות ומגורים מיוחדים. הם חיו בתנאים טובים בהרבה משאר האזרחים.

 

נוצרה בעיה שמרכס לא חזה: בעלות ממשלתית על האדמות, בתי-החרושת, והבנקים, הולידה דיקטטורה של פקידי ממשלה ומפלגה. סמכותם לא נבעה מ"בעלות" אלא מתפקידם במפלגה ובמממשלה. במפלגה קומוניסטית רק ה"פוליט-בירו" ("משרד פוליטי" הכולל בין 7 ל- 15 אנשים) של המפלגה מחליט על מדיניות (ומסתיר חילוקי דעות בתוכו) כל שאר חברי המפלגה חייבים לבצע את החלטות ה"פוליט-בירו" ללא ערעור. ה"פוליט-בירו" בוחר "מזכיר כללי" שהוא, למעשה, דיקטטור.

 

בהדרגה התברר כי משברים בפוליטיקה נובעים לא רק מהחלטות פוליטיות שגויות אלא מעצם העובדה שקומץ מחליט את כל ההחלטות הפוליטיות. זה המצב לא רק במדינה אלא גם בעבודה, במשפחה, בבית-הספר, ובעייריה. בכל תחום קומץ מחליט והרוב רק מבצע החלטות. כאשר נשללת מהרוב זכותו להחליט על גורלו נוצרת מצוקה פוליטית בעלות ממשלתית על בתי-החרושת אדמות ובנקים לא פותרת מצוקה זו אלא מחריפה אותה. היא יוצרת דיקטטורה של פקידי מפלגה ומדינה. ראינו זאת ברוסיה, בפולין, יוגוסלביה, בולגריה, רומניה, הונגריה, קובה - וסין.  למהפכנים יש כוונות טובות אך כאשר קומץ מחליט הכל (במדינה, במפלגה, בעבודה, בעירייה) ומכל שאר האזרחים נשללת האפשרות להציע, לדון, ולהצביע בכל החלטה הקובעת את גורלם, הופכים האזרחים למתוסכלים. כל יוזמה וביקורת - נעלמות. מתקבלות החלטות שגויות. אך הציבור מתוסכל גם כשההחלטות נכונות.  המרכסיזם מתעלם ממצוקה פוליטית.

     לתחילת העמוד

 

 

שאלות ותשובות

שאלה: האם  אתה עדיין מחזיק בדעה שהאדם הוא "החייה שמייצרת כלים"?

תשובה: לא. כל תקופה היסטורית וכל חברה נותנת הגדרה שונה של מהות האדם.

למשל, שבטים אינדיאנים באמריקה הגדירו את האדם כ "חיה שהולכת על שתיים". מדוע? הם ראו עצמם כסוג של חיות אך הבדילו עצמם מהחיות המהלכות על ארבע. הליכה קבועה על שתיים היא ייחודית לאדם. היא גם חשובה במיוחד כי היא משחררת שתי גפיים לפעילות חדשה.

רק חברה של בני-חווה מלמדת הליכה קבועה על שתיים.

האתונאים בתקופת הדמוקרטיה הגדירו את האדם כ"חיה פוליטית". הם הבדילו עצמם משאר בעלי החיים וגם משאר בני חווה בכך שהם מחליטים ביחד מה תעשה החברה כולה. את בני השבטים שחיו סביבם ולא פיתחו דמוקרטיה תיארו (בפסלים ובציורים) כיצורים שחלק גופם התחתון הוא של סוס ורק החלק העליון הוא של אדם. הם ראו בהם יצורים חצי אנושיים. היו זמנים וחברות שכינו את האדם "החיה הדתית". זה קרה בחברות שהמציאו או שינו דת. כלומר, האדם מגדיר את מהותו באמצעות יצירותיו.  זה לא פסול ולא מוטעה. אדם מגדיר עצמו ביצירותיו ולא בהצהרותיו. זה נכון לגבי כל יחיד וכל חברה.  למעשה מדובר בתיאור שחברה מסוימת, ציבור מסוים, או אדם מסוים, מתארים תכונה שלדעתם היא מיוחדת להם ומאפיינת אותם. ברור שחברה אירופית (ושלוחותיה בארה"ב, קנדה, אוסטרליה) בתקופת המהפכה התעשייתית תגדיר את " האדם" כ"חיה שמיצרת כלים" כי היא עצמה בראה מכונות ושימוש בהן יוצר סוג חדש של אדם וחברה, עם תכונות יחודיות, שונות מחברות אחרות. אך כל מה שחברה אחת עושה יכולה כל חברה לעשות. לכן זו תכונה שמאפיינת את האדם בכלל. אך ברור שאין זו התכונה היחידה המאפיינת את האדם אלא רק אחת מתכונותיו. אנחנו "יוצרי כלים" אבל לא רק זאת כי אנו גם החיה היחידה שמייצרת משמעויות, דתות, דמוקרטיה, חקר החלל, אושוויץ והירושימה. ברור שהרשימה אינה נגמרת כאן.  ברור גם שצבירת רכוש או שליטה אינם יעוד האנושות אלא  יעוד הסוחרים.

 

שאלה: אמרת בהרצאה שפעם הסכמת לדעתו של מרכס ש"לא ההכרה קובעת את ההוויה אלא להיפך, ההוויה קובעת את ההכרה" אך במשך הזמן שינית דעתך. מה דעתך על נושא זה כיום?

תשובה: השאלה המכרעת איננה הקשר שבין ה"הוויה" (כלומר המציאות החברתית) לבין ה"הכרה" (כלומר התודעה של הרוב בחברה) אלא הקשר שבין שינוי ההוויה לשינוי ההכרה. ברור שיש יחסי גומלין בין שינויים בשני התחומים. כאשר מציאות חברתית משתנה היא גורמת לשינוי תודעת רוב האנשים בחברה וכאשר התודעה של הרוב משתנה היא גורמת לשינוי המציאות החברתית. אבל אם אנחנו מדברים על שינויים שנוצרו על ידי בני-חווה במכוון (ולא על ידי הטבע במקרה), כמו למשל בריאת מנוע קיטור (ומרכס התכוון לשינויים כאלה) עלינו לברר כיצד נולד שינוי זה. מכונות אינן נוצרות מעצמן. רק אנשים ממציאים אותן.  בונים מכונה לאחר שהרעיון אודותיה נברא בתודעה של מישהו. המטוס נברא תחילה בתודעתם (כלומר ב"הכרה") של האחים רייט. הוא נוצר בהכרתם לפני שהם בנו אותו במציאות. הם יישמו רעיון וכשהצליחו בכך הם יצרו מציאות חדשה ("הווייה" חדשה) כך החל עידן התעופה. לא כל רעיון ניתן ליישום במציאות. אך כל רעיון שהפך למציאות נברא ב"הכרה" לפני שיושם במציאות (ב"הווייה"). כאשר רעיון מיושם בקנה-מידה חברתי (הופך ל"הווייה") הוא משנה את תודעת הרוב בחברה. אך מכך לא נובע ש"ההווייה משנה את ההכרה" כי הנבט ממנו צמח כל השינוי נברא תחילה על ידי הכרתו של מישהו. "הווייה" איננה בוראת שינוי מכוון אלא רק שינויים מקריים. רק תודעה (כלומר "ההכרה") האנושית (כלומר החברתית) בוראת שינויים במכוון.  ההכרה, לא ההוויה, בוראת שינויים חברתיים.

לסיכום

סוחרי הערים בימי הביניים הם האבות החומריים והרוחניים של החברה הקפיטליסטית כיום.

הם ביטלו את המלוכה וכוננו בחירות ומשטר נציגים. משטר זה קיים עד היום. הסוחרים הפכו את החברה החקלאית לחברה תעשייתית. הם רואים בצבירת רכוש את יעוד האדם. התעשייה מספקת בקלות את כל הצרכים הטבעיים של האדם והסוחרים ממציאים צרכים חדשים, מלאכותיים, כדי להמשיך את שליטתם.

בעלות פרטית על אדמות מכונות ובנקים מייצרת משברים כלכליים ופוליטיים.  

הניסיון להתגבר על משברים כאלה באמצעות בעלות ממשלתית על אדמות, מכונות ובנקים יצר מצוקה פוליטית הנובעת משלטון דיקטטורי של פקידי מפלגה ומדינה.

רוב האנשים כיום סולדים מבעלות ממשלתית וגם מבעלות פרטית על אדמות, מכונות ובנקים.

מתקבל רושם שהאנושות נקלעה למצב היסטורי שאין ממנו מוצא כי איזה בעלות תיתכן פרט לבעלות פרטית או ממשלתית?

הפרק הבא מצביע על כך שזהו רושם מוטעה.




הספר  "ממחאה למהפכה"  יצא לאור ב-2002 וניתן להזמינו בדואר כאן
דף הבית | אקטואליה | הצהרת הדמוקרטיה הישירה | שאלות נפוצות | מאמרים | english | הגדרות | כתוב לנו | פורום - כולנו-נדון!

www.kulanu-nahlit.org