פרק רביעי:

השביתה הכללית בצרפת

ב1968 ודמוקרטיה ישירה  

מבוא :: השביתה הכללית :: דמוקרטיה ישירה :תשובות לשאלות

מבוא

קיימים שני סוגי משבר בפוליטיקה - אלה שנובעים מאנוכיות קבוצתית ("אתנוצנטריזם") ואלה שנובעים מאנוכיות אישית ("אגוצנטריזם"). משברי הסוג הראשון ייעלמו כאשר אנתרופוצנטריזם יהפוך לערך עליון של הרוב. משברים מהסוג השני יפחתו במידה ניכרת (גם אם לא ייעלמו לגמרי) כאשר יוקם משטר בו זכאי כל אזרח להציע, לדון ולהצביע, בכל החלטה הנוגעת לחייו. במשטר כזה אין קומץ שמחליט ורוב שמבצע אלא כל האזרחים דנים ומחליטים כל החלטה פוליטית. האזרחים עצמם מציעים, דנים, ומצביעים בעד מדיניות ולא בעד נציגים. למשטר כזה קראו, לפני 2500 שנה, "דמו-קרטיה" (ביוונית "דמו" – קהילה, "קרטיה" – שלטון) כי כל האזרחים החליטו את כל ההחלטות הפוליטיות.

כיום נקרא משטר זה "דמוקרטיה ישירה" כי האזרחים קובעים מדיניות וחוקים באופן ישיר – בלי נציגים. 

האם רוב הציבור כיום רוצה בדמוקרטיה ישירה? האם אפשר לממשה?  

הפרק דן בשאלה זו.

   לתחילת העמוד

השביתה הכללית

פנים שותתות דם של בני נוער נראו על מסך הטלביזיה ערב ערב. סטודנטים מהשמאל הלכו למפעל המכוניות 'רנו' וקראו לעובדים להצטרף להפגנות. בתוך המפעל התפתח ויכוח בין פועלים צעירים לפועלים מבוגרים. הצעירים אמרו: "נמאס לנו לראות שוטרים מכים בני נוער". הזקנים אמרו: "בעוד כמה שנים הסטודנטים האלה יהיו הבוסים שלכם. מה לכם ולהם?".

היו לי חברים בין הסטודנטים שחילקו כרוזים בכניסה לבית החרושת "רנו". הם סיפרו לי שתחילה לא הייתה שום היענות מצד הפועלים לקריאת הסטודנטים. ההפגנות - ואלימות המשטרה - נמשכו.  למראית עין היו כולם אדישים לכך. אך כעבור שבוע החלו פועלים צעירים מ"רנו" להצטרף להפגנות הסטודנטים. שאלתי ידיד (דני כהן בנדיט) שהיה שם,  מה גרם לפועלים הצעירים לבוא לעזרת הסטודנטים? הוא ענה לי בשתי מלים – אלימות המשטרה! נמאס לפועלים הצעירים לראות כל ערב בטלביזיה את המשטרה מכה צעירים כמוהם.

מנהיגי האיגודים המקצועיים שסירבו לתמוך בסטודנטים אמרו "תביעות הסטודנטים אינן עניינם של הפועלים" אך כשהפועלים הצעירים החליטו להתנגד למשטרה שמכה צעירים כמותם הם הצטרפו להפגנות הסטודנטים למרות התנגדות האיגודים המקצועיים.  זו הייתה נקודת מפנה בשביתה. במפעל ענק כמו "רנו" עובדים אלפי פועלים בכל משמרת. מספר העובדים הצעירים אינו עולה על 20%.

אך די ש- 1% מהעובדים ייעדרו מפס היצור – כדי שהיצור ייעצר. כמה פועלים הלכו לעזור לסטודנטים?  אולי 200 מתוך 10,000 עובדים.

אך ככל שמפעל גדול יותר הוא פגיע יותר. בפס יצור יש לכל פועל תפקיד מדויק. אם אינו ממלא אותו לא יכול הפועל לידו להמשיך בייצור. כאשר נטשה קבוצה קטנה של עובדים צעירים את פס הייצור כדי להצטרף למפגינים נעצר כל הפס כי שאר פועלי הפס לא יכלו להמשיך בעבודה.  המפעל כולו, על אלפי העובדים בו - הושבת. למחרת יצאו העיתונים בכותרות: "מפעל 'רנו' בשביתה – העובדים תומכים בסטודנטים".

אותה שעה עדיין היו 90% מפועלי "רנו" אדישים למאבק הסטודנטים. אך כתוצאה מהשבתת 'רנו' פרצו שביתות בכל ערי צרפת, במרסיל, בליון, בבורדו ובכל מקום בו נודע ש'רנו' בשביתה. עובדים ברחבי צרפת אמרו – 'אם "רנו" בשביתה - גם אנחנו בשביתה'  וכל צרפת נעצרה. 9 מיליון (!) פועלי יצור שבתו (משך 20 יום). הם שבתו למרות שכל האיגודים המקצועיים וכל המפלגות התנגדו לשביתה ! ומבלי לדרוש דרישות כלכליות!

המפלגה הקומוניסטית, ששלטה באיגוד המקצועי הכי גדול בצרפת, (ס.ז'.ט.) קראה לחבריה לא לשבות אך למרות זאת הצטרפו רוב פועלי צרפת לשביתה.

אפילו הזונות הצטרפו לשובתים. מי שמזלזל בכך אינו מבין ששביתת זונות היא דבר חריג המעיד על מידת הכעס על המשטרה והשלטון. לזונות אין קופת שביתה, אין איגוד מקצועי, אין משכורת מובטחת, אם אינן עובדות בלילה אין להן מה לאכול בבוקר, והסרסורים יכו אותן. לכן נדיר מאוד שזונות שובתות, נדיר במיוחד שהן תומכות בשביתה של אחרים. אם עשו זאת – כעסן היה גדול. זה מלמד על הכעס הכללי בחברה. הסטודנטים התרגשו מאוד משביתת הזונות והפגינו עם שלטים:"הזונות איתנו".

ב 13 למאי הפגינו מיליון פועלים וסטודנטים יחד בפריס בהפגנה שאורכה היה כ- 6 ק"מ. כך פרצה השביתה הכללית הגדולה ביותר בהיסטוריה – לא במפעל אחד, לא בענף אחד אלא בכל המפעלים ובכל הענפים בכל צרפת.  שביתה שלא דרשה העלאות שכר או שיפור תנאי עבודה!  כל זה אירע ללא יוזמת מפלגה כלשהי או איגוד מקצועי כלשהו! המפלגות והאיגודים, התנגדו לשביתה וקראו לעובדים לחזור לעבודה.  אך איש לא חזר לעבודה. הייתה זו תופעה מדהימה וחסרת תקדים,  במיוחד בתקופת שגשוג כלכלי!

 לו פנה מישהו ב- 1 למאי 1968 לכל אדם בצרפת המכיר היטב את החברה הצרפתית, לכל סוציולוג, לכל אקדמאי, לכל מהפכן, בשאלה:"מה הסיכוי שתפרוץ בקרוב שביתה כללית בצרפת?" היו כל המומחים עונים: "אפס ! כי המשק במצב שיגשוג וצמיחה – ואין שום סיכוי שתפרוץ שביתה כללית". ובכל זאת, תוך שבועיים פרצה שביתה כללית שהפתיעה את כולם.  גם את השובתים עצמם. כל מי שהחליט אי- פעם על שביתה של שכירים יודע שרק לאחר מיצוי כל האפשרויות האחרות עולה הכרזת שביתה על הפרק. בצרפת ב- 1968 האיגודים המקצועיים והמפלגות לא הכריזו על שביתה. למרות זאת החליטו 9 מיליון שכירים בעצמם לפתוח בשביתה. מדוע? ומדוע הופתעו כולם מפריצתה?

כי כולם חשבו ששביתה פורצת רק בגלל מצוקה כלכלית – אבטלה, ירידת שכר, ירידה בערך הממשי של ההכנסה ובמאי 1968 לא הייתה בצרפת אבטלה, או גל התייקרויות, או אינפלציה, להיפך, הייתה תעסוקה מלאה ועליה ברמת החיים. כל מי שחשב ששביתה פורצת רק בגלל מצוקה כלכלית לא ראה סיבה לשביתה. ובכל זאת פרצה שביתה כללית.  כולם תהו מדוע?

מסתבר שגם  מצוקה פוליטית (שהמרכסיסטים מתעלמים ממנה) היא מניע חשוב. מצוקה פוליטית נובעת מכך שלאנשים אין אפשרות להשתתף בדיונים ובהצבעות על החלטות הקובעות את חייהם, החלטות הנוגעות למדינה, לעבודה, ולכל תחום בחיים. לדוגמה, אם תושבים תובעים להקים רמזור במקום בו קרו תאונות והעירייה מתעלמת מכך, או נוקטת בסחבת ויש תאונה חדשה בה נהרג אדם, סביר שרבים יהיו ממורמרים ומתוסכלים. מקרים כאלה קורים יום יום בחברות מודרניות ואצל רוב האנשים יש תסכול מצטבר המוליד מניע חדש בפוליטיקה מודרנית - שאיפת אזרחים להשתתף בהחלטות הקובעות את חייהם. הסטודנטים בוואנסן למשל, דרשו להשתתף בגופים הקובעים את תקנות האוניברסיטה. מי החליט - ובאיזו סמכות- שאת תקנות האוניברסיטה יקבעו ממונים מטעם השלטון ולסטודנטים אסור להשתתף בקביעת תקנות אלה?

כיום יש בכל מקום עבודה, לימודים, מגורים – קומץ שמחליט ורוב שכפוף להחלטות בלי יכולת להשפיע עליהן. השביתה של מאי 1968 קראה תגר על סידור זה. אלה שתמיד רק צייתו להחלטות תבעו להשתתף בדיונים ובהצבעות. הם לא רק דרשו זאת אלא הקימו אלפי "וועדי פעולה", והחלו לדון ולהחליט.

לפתע קמו, ברחבי צרפת, בכל רובע מגורים, בכל מקום עבודה, בכל בית-ספר, באופן ספונטאני, ללא הוראה מבחוץ, "וועדי פעולה" שהחלו לארגן אסיפות ודיונים, להחליט החלטות ולנהל את חייהם בעצמם. כך למשל בבתי-ספר, בבתי-חולים ואפילו בבתי-חולים לחולי נפש קמו "וועדי פעולה" של מטופלים-רופאים-אחיות והחלו להחליט על שינויים בנוהלים. בכל מקום קמו וועדים. בכל מקום עבודה (לא רק בבתי-חרושת אלא גם בבנקים, חברות ביטוח, בעיריות, בצבא, וגם במשטרה) קמו וועדי עובדים שאיש לא ארגן מבחוץ.

סיסמה חדשה התפשטה כמו אש בשדה קוצים יבשים: "ניהול עצמי!".

משמעותה: כל אלה שמבצעים פעילות מסוימת זכאים להחליט עליה! הם יחליטו מה לעשות, איך לעשות, ומתי לעשות.  לאנשים נמאס שמישהו אחר מחליט במקומם כיצד יתנהלו חייהם.

במהלך השביתה החלו הצרפתים, שבדרך כלל אינם אוהבי זרים ואינם מסייעים זה לזה, לעזור אחד לשני, לחייך. כל האווירה בצרפת השתנתה. השתררה אווירת פסטיבל, חיוכים, ורצון טוב.

באסיפה אחת של פועלים שובתים בפריס באו סטודנטים מבית ספר לאמנות והציגו בפני השובתים דגמי פוסטרים הקוראים לתמוך בשביתה. השובתים והסטודנטים דנו ביחד בכל דגם והעלו שאלות והצעות לשיפורים. הסטודנטים קיבלו את ההצעות, שינו את הפוסטרים, ולמחרת באו להראות את התוצאות. הדיון היה חברי, ענייני, מועיל ומהנה לשני הצדדים. תופעה זו - של סטודנטים המנהלים דיון עם שובתים על עבודות אמנותיות – לא הייתה חריגה אז. היא אפיינה את האווירה הכללית.

עיתונאים שכתבו מאמרים נגד השביתה נתקלו בתופעה חדשה - פועלי הדפוס קראו את המאמר ואמרו: "המאמר מתנגד לשביתה – לא נדפיס מאמר שתוקף אותנו. שהעיתונאי ידפיס אותו בעצמו". איש לא אסר על עיתונאי לכתוב או להדפיס מאמר אך איש לא יכול להכריח שובתים להדפיס מאמר שתוקף אותם.

נשיא צרפת, הגנרל דה-גול, (שרבים העריצו בגלל עמידתו מול הנאצים) נבהל וברח בחשאי מפריז – לגרמניה. איש בממשלתו לא ידע לאן נעלם הנשיא. מסוף מלה"ע השנייה היה בגרמניה צבא צרפתי, אנגלי, רוסי, ואמריקאי. דה-גול רצה להעביר חיילים צרפתים מגרמניה לצרפת כדי לכבוש את פריז ולחסל את השובתים. הוא בא לגנרל מאסי (תומך ישראל, שלחם נגד לוחמי החירות האלג'יראים והובס כשאלג'יריה הפכה לעצמאית) וביקש שיסייע לו לכבוש את פריז.

אך החיילים הצרפתים (אותו נוער כמו הסטודנטים) הקימו "ועדי פעולה" בצבא והחליטו לא לדכא סטודנטים. גנרלים החליטו דבר אחד והחיילים החליטו דבר אחר. התוצאה? החלטת החיילים בוצעה. מדוע? כי החיילים ולא הגנרלים הם הקובעים מה יתממש, כי הם מבצעי ההחלטות.

כח ממשי הוא תמיד בידי מבצעי החלטות לא בידי מחליטי החלטות. למחליטי החלטות יש כח רק אם מבצעי החלטות מצייתים להם. כאשר מבצעי החלטות חדלים לציית נעלם כוחם של מקבלי החלטות. החיילים היו אותו נוער כמו הסטודנטים. הם תמכו בסטודנטים וסירבו לדכא אותם. כשרוב החיילים סירבו לציית למפקדיהם איבדו הצבא והממשלה סמכות - ושלטון. כי שלטון מבוסס על ציות הנשלטים לשולטים. במיוחד – על ציות החיילים לקצינים.  בלי ציות זה לא יכולות החלטות השליטים להתממש.

אז נחלצה המפלגה הקומוניסטית להצלת המשטר. תחילה יצאה נגד השביתה. אך כשהתברר למנהיגי המפלגה שקומוניסטים רבים יעזבו את המפלגה אם תמשיך להתנגד לשביתה החליטו המנהיגים לשנות תכסיסים. הם הכריזו על תמיכה בשביתה והחלו לנהל מו"מ עם ראש הממשלה פומפידו כדי להעלות את שכר השובתים, בלי שהשובתים דרשו זאת! מנהיגי הקומוניסטים הציעו לממשלה לחתום הסכמי עבודה חדשים שיעניקו לעובדים העלאות שכר והגדלת החופשות ואז תפעל המפלגה להפסקת השביתה (כלומר, הם הציעו לממשלה לשחד את שובתים) הממשלה הסכימה וחתמה הסכמי עבודה חדשים, שנודעו כ"הסכמי גרינל". מנהיגי הקומוניסטים הודיעו לשובתים על ההסכם החדש, וקראו להם לחזור לעבודה.

להפתעת כולם ענו השובתים: "איננו רוצים פרוסה יותר גדולה מהעוגה הכלכלית, אנו רוצים לנהל את המאפייה". תשובה זו הבהילה את מנהיגי כל המפלגות וכל האיגודים המקצועיים שראו בה – בצדק מבחינתם - איום על קיומם כי ניהול עצמי של העובדים הופך כל נציג למיותר. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, וכל המפלגות הפוליטיות בעולם (שכינו את השביתה "התפרעות של סטודנטים") נבהלו. כי כאשר האזרחים עצמם מחליטים את ההחלטות הפוליטיות הופכים נציגי האזרחים למיותרים. במיוחד פחדו שליטי "ברית-המועצות". כי אילו היו אזרחי "ברית-המועצות" מבינים מהו "ניהול עצמי" - והיו דורשים זאת - היה זה קץ המשטר שם. פוליטיקאים היו הופכים למיותרים. כשאזרחים עצמם מחליטים מה תעשה החברה הופכים נציגיהם למיותרים. פוליטיקאי מחליט בשביל ציבור אך כשהציבור בא ואומר – תודה, כולנו נחליט בעצמנו – הופך הנציג למיותר. אפילו במשטרת צרפת היו שוטרים שסירבו להמשיך לדכא את ההפגנות.

ידידים מרוסיה סיפרו לי כי הטלביזיה שם הראתה תמונות מההפגנות ומהשביתה בצרפת אך הקפידה לתאר את השביתה כ"בריונות של סטודנטים". במערב - ובישראל – כינו את השביתה "מהומות הסטודנטים" והעלימו את העובדה ש תשעה מיליון ! שכירים שבתו 21 ימים ודרשו "ניהול עצמי". התקשורת העלימה 9 מיליון עובדים שובתים. אל נלין על התקשורת, העלמותיה מלמדות על הבהלה שתקפה את הפוליטיקאים ובעלי אמצעי התקשורת – בכל העולם.

השביתה נמשכה כשלושה שבועות ואח"כ - בהדרגה - החלו העובדים לחזור לעבודה. לאחר 6 חודשים חזרו רוב פועלי צרפת לעבודה. המעבידים החלו ליישם שיטות יצור חדשות שהעניקו לעובדים יותר סמכויות. כך למשל במפעל "וולבו" בשבדיה ביטלו את פס הייצור והחלו לייצר מכוניות בצוותים, כל צוות בנה מכונית מראשיתה ועד השלמתה (כדי להקטין תסכול).

מדוע לא הצליחה שביתה זו לממש את מטרותיה?

שביתה זו הייתה התפרצות ראשונה של מניע חדש. מעין ברק לפני סערה המבשר מהפכות מסוג חדש: מהפכות נגד מצוקה פוליטית ולא רק נגד מצוקה כלכלית.

השביתה נכשלה כי האמצעים למימוש מטרותיה לא היו קיימים. גם אילו סילקו פועלי 'רנו' את ההנהלה וניהלו את המפעל בעצמם (איש לא יכול לעשות זאת טוב יותר מהם) עדיין נותרה בעיה עיקרית: כיצד לנהל את המדינה כולה על ידי כל אזרחיה? זו הבעיה הניצבת בפני מהפכת הניהול העצמי.  ב– 1968 לא הייתה שום אפשרות לפתור בעיה זו כי כדי לנהל מדינה שלמה צריך לקבל החלטות יומיות. כיצד יחליטו מיליוני אזרחים החלטות יומיות? כיצד ידונו בהחלטות? כיצד יספרו קולות?  ב- 1968 לא היו מחשבים אישיים, לא היו כרטיסים מגנטיים ופלאפונים.  בלי כלים כאלה אי אפשר לספור מיליוני קולות תוך דקות כדי לברר מה רצון הרוב.

פועלי מפעל יכולים לנהל אותו בעצמם. אבל איך ינהלו מיליוני אזרחים את המדינה כולה? "לנהל" זה "להחליט".  כיצד יחליטו מיליוני אזרחים מה תעשה המדינה כולה? כיצד יציעו הצעות לדיון?  כיצד ידונו – לפני ההחלטה – על ההצעות השונות? לשאלה זו לא הייתה תשובה ב – 1968. לכן נאלצו השובתים בצרפת לחזור בהדרגה לעבודה. האם בזה ניסתם הגולל על הרעיון של הקמת משטר "ניהול עצמי"?

בהחלט לא! הרצון להשתחרר משליטת קומץ מקבלי החלטות לא נחלש, אלא התחזק. במהלך השנים שחלפו מאז 1968 חלה מהפכה מדהימה באמצעי התקשורת האלקטרונית. אמצאת הכרטיס המגנטי, המחשב האישי, האינטרנט והטלפון הנייד, שלא היו קיימים ב- 1968, פותחו במהירות מסחררת ושינו את עולמנו ללא הכר. הקושי הטכני העיקרי שהשובתים בצרפת לא יכלו להתגבר עליו ב- 1968 אינו קיים עוד בימינו. מה היה קושי זה?

אם רצוננו במשטר בו לכל אזרח יש זכות להציע, לדון, ולהצביע, על כל החלטה פוליטית, עלינו לפתח טכנולוגיה שתאפשר מימוש זכות זו, כלומר, יש להמציא כלים שמאפשרים למיליוני מצביעים להציע, לדון, ולהצביע, על החלטות פוליטיות.  רבים חושבים שזה בלתי-אפשרי.

האומנם?

הרי כולנו "מצביעים" יום יום בבנק ובסופרמרקט! כל שימוש בכרטיס מגנטי הוא "הצבעה"!

המשתמש בכרטיס "מצביע" מה ברצונו לעשות. תוצאות ההצבעה עוברות למחשב מרכזי המצרף מיליוני הצבעות לסכום יחיד - תוך שניות.   מדוע נחליט רק בענייני התקציב האישי? מדוע לא נצביע בכרטיס מגנטי גם על תקציב המדינה?  תוך שעות יכולים מיליוני אזרחים להצביע בכרטיס מגנטי בעד/נגד הצעת תקציב המדינה. תוך דקות אפשר לברר כמה באוכלוסיה רוצים בהצעת התקציב, וכמה – מתנגדים לה. אם נוסיף לזה את האפשרות לקיים דיון טלביזיוני על הצעות החלטה יתברר שכל מה שעושים 120 חברי כנסת תמורת תשלום גבוה יכול להיעשות בחינם בטלביזיה ובכספומטים על יד האזרחים עצמם. זה יהיה הרבה יותר זול, הרבה יותר דמוקרטי, וישים קץ לשחיתות שמשטר נציגים מוליד בהכרח.

משטר בו כל אזרח זכאי להציע, לדון, ולהצביע, בכל החלטה פוליטית הוא "דמוקרטיה ישירה". במשטר כזה אין בחירות ואין "כנסת" כי האזרחים עצמם הם הכנסת, הם מחליטים מה תהיה המדיניות. הבה נתבונן במשטר זה מקרוב..

   לתחילת העמוד

דמוקרטיה ישירה

רבים שקועים בה אך מעטים נותנים דעתם על מהותה.

מפלגות, בחירות, פרלמנט, ממשלה – כל אלה אינם "פוליטיקה". הם כלים לקבלת ומימוש - החלטות העוסקות בשאלה אחת - מה תעשה החברה כולה?

פוליטיקה היא קבלת החלטות עבור חברה שלמה - ומימושן.

פוליטיקה עוסקת בשלוש בעיות :

1. מי מחליט  (את ההחלטות המחייבות חברה שלמה)?

2. מהו תוכן ההחלטות?

3. מי מממש את ההחלטות?

כדוגמה לבעיה הראשונה נשתמש במשטר במצריים העתיקה שהתקיים משך 3000 שנה (בעוד המשטר בו אנו חיים  קיים רק כ- 300 שנה).

במצריים העתיקה החליט אדם יחיד,  ה"פרעה",  את כל ההחלטות הנוגעות לחברה כולה.

לכל שאר אזרחי מצרים לא הייתה שום אפשרות להציע, לדון, ולהחליט, החלטות הקובעות מה תעשה החברה כולה. איש אחד החליט הכל עבור כולם. המשטר היה בנוי כפירמידה, בפסגה עמד מחליט יחיד. מתחתיו הייתה שכבה אחר שכבה של מבצעי החלטות. ככל שהשכבה נמוכה יותר היו בה יותר מבצעי החלטות עם פחות סמכויות. זהו ה"משטר". כלומר ה"מערכת לקבלתן ומימושן של החלטות עבור חברה שלמה".

יש מערכות ("משטרים") בהם יחיד מחליט הכל בלי שותפים ויש משטרים בהם יש קבוצה של מחליטים. בגרמניה הנאצית החליט היטלר לבדו על המדיניות. ממשלתו הייתה רק גוף לביצוע החלטות, לקבלת החלטות ביצועיות אך לא החלטות הקובעות משימות (החלטות "מדינית").

ברוב מדינות ה"מערב" כיום בוחרים האזרחים נציגים שמחליטים במקומם מה תעשה החברה כולה. במשטר נציגים מותר לאזרחים להחליט רק מי יחליט עבורם.

זה קרוי – בטעות - "דמוקרטיה" אך אין לזה שום  קשר לדמוקרטיה המקורית שהומצאה באתונה.

לפני 2500 שנה, הומצא באתונה משטר חדש לגמרי בו כל אזרחי העיר מחליטים את כל הנוגע לעירם. באותה תקופה עיר הייתה מדינה. היה לה צבא, צי ואזורים חקלאיים שהשתרעו סביבה. לערים כאלה קראו 'פוליס'. כל מה שנוגע ל"פוליס" כולה נקרא "פוליטי" ועיסוק בעינייני ה"פוליס" כולה נקרא "פוליטיקה". זה המקור למונחים באנגלית) כמו POLICY ("מדיניות") ו-POLICE ("משטרה" כלומר הכח המגן על המשטר). כל המינוח הפוליטי נולד ב"פוליס" של אתונה לפני 2500 שנה. בערים יווניות שונות היו משטרים שונים אבל לפני כ- 2500 שנה הקים קליסטנס ב"פוליס" של אתונה משטר בשם "דמוס-קרטיה" כלומר "שלטון העם" (ביוונית "דמוס" - כל אזרחי הקהילה, "קרטיה" - שלטון), מכאן בא המושג "דמוקרטיה".

 אין לזה כל קשר עם מה שקרוי "דמוקרטיה" כיום כי באתונה לא היו בחירות. שם לא בחרו נציגים.  כל האזרחים הציעו, דנו והצביעו בעד - ונגד - חוקים  ומדיניות  בעצמם, בלי נציגים. לעתים  מינו האזרחים אנשים לביצוע  החלטות, אך המינוי נעשה בהגרלה  לא בהצבעה!

החלטות פוליטיות באתונה התקבלו רק על ידי גברים חופשיים, נשים ועבדים לא השתתפו בהצבעות. ברור שכיום אין מקום לאפלייה כזאת. אבל כדי להעריך משטר יש להשוותו למשטרים אחרים בתקופתו ולא למשטרים שקמו אלפי שנים אחריו. את המשטר באתונה לפני 2500 שנה יש להשוות למשטרים במצריים או בסין באותה תקופה. בשום מקום בעולם העתיק לא הייתה זכות בחירה לנשים ולעבדים. באנגליה קיבלו הנשים זכות בחירה רק לפני 90 שנה. עד מלחמת העולם הראשונה (1919-1914) לא הייתה זכות בחירה לנשים בשום מדינה.  רק לאחר המלחמה קיבלו נשים זכות הצבעה. הסופרז'יסטיות (סופרז' = זכות להצביע בבחירות) נאבקו 50 שנה עד שקיבלו זכות להצביע בבחירות.  מבחינה זו אתונה לא הייתה חריג. אך מבחינת הגברים החפשיים היא בהחלט הייתה חריג, כי במצרים או בהודו באותה תקופה גם לגברים חפשיים לא הייתה זכות החלטה בפוליטיקה.

בכל העולם העתיק לא הייתה לשום  אזרח  סמכות להחליט החלטות פוליטיות. רק באתונה הייתה לכל אזרח  זכות להציע, לדון, ולהחליט - בכל רגע - בכל החלטה פוליטית.

לפני כל החלטה התנהל דיון פומבי על ההחלטה (ברחבה הקרויה "אגורא").  במצבי מחלוקת הייתה חובה להביע עמדה בפומבי.  חובה זו נקראה 'פרהסיה' ומכאן המונח העברי "פרהסיה" כלומר "פומביות".

הדיון הפומבי בהחלטות היה לב המשטר. אנשים התווכחו בעד – ונגד – חוקים ומדיניות.  כאשר כל אזרח זכאי לדון ולהחליט מה תעשה ה"פוליס" כולה נוצרת "פוליטיקה" כלומר עיסוק בבעיות ה"פוליס". מוויכוחים אלה צמחו הפילוסופיה, האקדמיה, התיאטרון, הטרגדיה, הקומדיה, ההיסטוריוגרפיה, שיטת ההוכחה ההגיונית, ועוד. כל אלה נוצרו מהוויכוח הפומבי בבעיות החברה כולה. הם לא הומצאו במצרים העתיקה, לא בסין, לא בהודו, וגם לא בספרטה המלוכנית שהיתה מרוחקת רק 100 ק"מ מאתונה, כי בספרטה לא הייתה דמוקרטיה ולא התקיים ווכוח פומבי על החלטות פוליטיות. כך שלא מדובר ביצירה של "תרבות יון" אלא ביצירה של משטר הדמוס-קרטיה.

אין זה מקרה שבמצריים העתיקה, או בספרטה, לא נוצרה פילוסופיה. מצריים הייתה המעצמה האדירה ביותר בעולם העתיק, המשטר שם בנה פירמידות ושלט 3,000 שנה אבל פילוסופיה לא יצרו שם.  מדוע?  כי במשטרים אלה לא היה וויכוח ציבורי על העדפות פוליטיות ורק למלך הייתה סמכות להחליט אותן.

דיון ביקורתי על החשיבה עצמה מתחיל רק כאשר האזרחים עצמם מתווכחים ומצביעים על החוק והמדיניות.  כי רק אז מתחיל וויכוח ציבורי – וביקורת - על העדפות. העדפה מחייבת שיקול של "מה יותר טוב"?  אבל "טוב" מהו? למי זה טוב?  ומדוע זה "טוב"? דיון בשאלות אלה מוביל לביקורת מושגי יסוד וגם לשאלה "מדוע אני חושב כך ולא אחרת" ו"מה זה "לחשוב". זו לא שאלה פשוטה. שיקולים כאלה הולידו דיון הקרוי 'פילו-סופיה' (אהבת החכמה). למעשה זו חשיבה ביקורתית – ויצירתית - על החשיבה עצמה, שנוצרה יחד עם הדמוקרטיה הישירה.

מהי הפילוסופיה? לשאלה זו יש תשובות שונות. אין הסכמה בנידון. אני רואה בפילוסופיה חשיבה ביקורתית – ויצירתית - על החשיבה עצמה. כלומר דיון ביקרתי – ויצירתי - במושגי יסוד והנחות יסוד של החשיבה האנושית. פילוסופיה היא ביקורת יצירתית של החשיבה האנושית. לדוגמה, אם מישהו אומר: ' טוב למות בעד ארצנו' –  ישאל מי שחושב באופן ביקורתי מדוע זה "טוב"?  למי זה טוב?  ומה זה "טוב"?   אדם יצירתי יציע תשובות חדשות לשאלות אלה.  הדיון בשאלות – ובתשובות – זו הפילוסופיה.   אקדמאים רבים מתפלאים: ' מה הקשר בין דמוקרטיה לפילוסופיה? הרי דמוקרטיה עוסקת בבעיות המדינה ופילוסופיה עוסקת בבעיות החשיבה, מה הקשר בינהם? יש לשאול אותם: האם  זה מקרה שהפילוסופיה והדמוקרטיה נוצרו באותו זמן, ובאותו מקום?

ומדוע לא נוצרו במצריים, בפרס, באשור, בהודו, בסין, בקורינת או בספרטה?

ואם הקשר בין הדמוקרטיה לפילוסופיה באתונה לא היה מקרי מה מהותו של קשר זה?  לא רק פילוסופיה אלא גם "אקדמיה", "תיאטרון", "טרגדיה", ו"קומדיה", נולדו  באותה עת באתונה.

כולם נוצרו בהשפעת הוויכוח הציבורי והפומבי  על השאלות: מה צריכה החברה כולה לעשות? מי אחראי לתוצאות ההחלטות? מדוע גרמה החלטה לאסון?  מה מידת האחריות להחלטה? הדיון הציבורי על החלטות פוליטיות נתן דחיפה עצומה לפיתוח החשיבה, היצירתיות, המדע, האמנות. משטר זה החזיק מעמד בערך 400 שנה ונהרס מבחוץ, על ידי מלחמה.

ובאשר לשלוש שאלות היסוד בפוליטיקה : מי מחליט?  מה תוכן ההחלטה?  מי מבצע? התשובה לשאלה "מי מחליט" - הוכרעה במאבקים בהם נהרגו רבים. אני מזכיר זאת כאן במלים ספורות אך למעשה, כדי לעבור ממשטר של שליט יחיד למשטר בו נציגים שנבחרו על ידי ציבור קובעים מדיניות, נדרשו מהפכות, מלחמות, והרבה הרוגים. המהפכה הבריטית (1644), הצרפתית (1789) ומלחמת העצמאות האמריקאית (1776) פרצו כולן בגלל מחלוקת בשאלה זו. גם התשובה לשאלה "מי יחליט מה יהיה בפלשתינה?" הוכרעה במלחמה ב- 1948. ומאבק העם הפלשתיני, והאינתיפאדות, הן על התשובה לשאלה זו.

מי שעונה לשאלה "מי מחליט"? בתשובה: "כל האזרחים" אומר למעשה: לכל האזרחים יש, בכל רגע, סמכות פוליטית שווה. זה מוביל אותנו לדיון ב'שוויון'.   מהו "שיוויון" בפוליטיקה?

ברור שאין שני אנשים השווים זה לזה בתכונותיהם הגופניות והרוחניות. בטבע יש אי-שיוויון במבנה הביולוגי בין כל שני יצורים. דרישה לשיוויון פוליטי אינה אומרת "כל האנשים שווים" כי אין שני אנשים השווים בכל תכונותיהם.  הדרישה לשיוויון בפוליטיקה אומרת:

"למרות השוני שבין אנשים חייבות להיות לכולם זכויות פוליטיות שוות"

כלומר, אסור ששוני בין אנשים יגרור שוני בזכויות פוליטיות.

לאיזה זכויות מתכוונים? מהן "זכויות פוליטיות"?

הסוציאל-דמוקרטיה הבריטית, תנועת ה"עבודה" שם, אמרה ש"שיוויון" פירושו 'שוויון בהזדמנויות', כלומר, לכל אזרח מגיעה הזדמנות שווה להתקדם בחיים ולכן הממשלה חייבת להעניק טיפול רפואי וחינוך בסיסי בחינם לכל האזרחים. ממשלות "לייבור" הנהיגו ביטוח בריאות ממלכתי, וחינוך כללי (כולל אוניברסיטה) על חשבון הממשלה. הם גם העניקו לסטודנטים מענק מחיה (שאין צורך להחזירו).

הקומוניסטים דרשו שוויון בבעלות על אמצעי הייצור. כלומר בעלות הממשלה על האדמות, התעשייה, המסחר והבנקים. הם מימשו זאת בארצות הידועות כ"סוציאליסטיות". שליטי "ברית-המועצות" לא היו בעלי רכוש, שום אדמה או מפעל לא היה שייך להם. גם לא לפקיד כלשהו. אך במשטר זה היה אי-שוויון עצום בסמכות להחליט החלטות פוליטיות וברמת החיים בין פקידי מפלגת השלטון, לבין העם. הפקידים החליטו הכל וקנו בחנויות מיוחדות והעם לא החליט דבר ועמד בתור ללחם. שני סוגי שיוויון אלה - שיוויון בהזדמנויות ושיוויון בבעלות - לא מנעו מצוקה כלכלית ופוליטית.

השוויון העיקרי הוא השוויון בסמכות להחליט החלטות פוליטיות, כלומר החלטות בקשר לחברה כולה.  שיוויון זה מאפשר כל שוויון אחר.

כאשר לכל אזרח יש - בכל רגע - סמכות להחליט כל החלטה פוליטית, יכולים האזרחים להחליט על כל שיוויון אחר. אך כל קומוניסט יתנגד לכך ויתעקש כי: "רק מנהיגי המפלגה הקומוניסטית מוסמכים להחליט על מדיניות המדינה". הקומוניסטים (וגם הטרוצקיסטים) מחזיקים בדעה זו גם כיום.  לכן אין זה מקרה שבכל מדינה בה שולטים קומוניסטים אין לאזרחים סמכות להחליט החלטות פוליטיות, זה נכון גם בתוך כל מפלגה קומוניסטית וטרוצקיסטית. רק למנהיגי המפלגה מותר להחליט על מדיניות המפלגה, לא לחברי השורה במפלגה. קומוניסטים טוענים שהם בעד שיוויון ומתנגדים לשוויון העיקרי - השוויון בסמכות להחליט החלטות פוליטיות. ואם הקומוניסטים (הדוגלים ב"שיוויון") חושבים כך, על אחת כמה וכמה כל שאר המפלגות – שאינן דוגלות ב"שיוויון".

יש הרבה נימוקים נגד שיוויון פוליטי - חוסר ידע, חוסר יכולת, חוסר ניסיון, אנוכיות אישית, וכו'. גם הפילוסוף אפלטון התנגד לשיוויון זה, הוא טען שרק החכמים יחליטו על המדיניות. האם לחכמים צריכות להיות יותר סמכויות פוליטיות מהאחרים?  רבים חושבים שכן. אך החלטה היא העדפה ונובעת מערכים ולא ממומחיות. ערכי החכם אינם עדיפים על ערכי הבור.

לשם דיון בשאלה השלישית: "מי מבצע את ההחלטה"? נתאר לנו משטר של דמוקרטיה ישירה בה החליט הרוב להקים בית-חולים חדש. נניח שהאזרחים קיבלו את המידע הדרוש והחליטו לבנות אותו. החלטה מסוג זה היא העדפה ואינה מחייבת מומחיות. אך ביצוע ההחלטה, כלומר הבנייה עצמה היא עניין טכני. לביצוע החלטות דרושה מומחיות בנושא הנדון. רוב האזרחים אינם מהנדסי בניין ואין להם עניין לרכוש ידע של מהנדסי בניין. כיוון שביצוע מחייב ידע טכני יש למנות אנשים בעלי ידע זה לניהול הביצוע. באתונה מינו לשם כך בעלי מקצוע (לפעמים עבדים) אך המינוי נעשה בהגרלה, לא בבחירות. ערכו רשימה של כל המומחים לנושא הנדון ומתוכם הגרילו אחדים לביצוע ההחלטה.

מדוע בהגרלה? משתי סיבות :

1. הגרלה (תחת פיקוח) מונעת שחיתות כי אין מועמדים ואין את מי להעדיף.

2. הגרלה מבססת את עיקרון השיוויון הפוליטי כי לכל מועמד יש סיכוי שווה להיבחר.

יש הסבורים שדמוקרטיה ישירה היא בלתי אפשרית כי היא מסובכת בהרבה ממשטר נציגים.

אך משטר נציגים עצמו מסובך בהרבה ממלוכה בה אין בחירות, אין קואליציה ואופוזיציה, כי המלך מחליט הכל. למרות זאת מעדיפים רוב האנשים שלטון של נציגים, עם בחירות, קואליציה ואופוזיציה. שלטון יחיד, למשל במצרים העתיקה, לא הוריש לנו – ולא יכול היה להוריש לנו – משהו שימושי כיום, ואילו אתונה הקטנה הורישה לנו את הדמוקרטיה, הפילוסופיה, התיאטרון, הפוליטיקה, ההיסטוריוגרפיה, ועוד חצי תריסר עיסוקים, שכולם שימושיים בחיינו גם כיום. כך שלמרות כל הביקורת על אתונה, ולמרות 2500 שנה שחלפו מאז, נהנת כל האנושות עד היום מפירות הדמוקרטיה האתונאית. נקח למשל היסטוריוגרפיה, כלומר – כתיבת היסטוריה. במצריים ציינו (על עמודי זיכרון, בקברים ובמקדשים) את הישגי המלך, אבל לא ציינו וויכוחים, וחילוקי דעות, כי בפוליטיקה במצריים לא היו וויכוחים, שליט יחיד החליט הכל בלי וויכוח. באתונה התווכחו בלי הרף על השאלות:

למה כך ולא אחרת?  מה "נכון" לעשות?  מה זה "טוב"?  למי זה טוב? וויכוחים אלה הולידו היסטוריוגרפיה שאיננה רק תיעוד אלא היא גם דיון ביקורתי באופציות.

זה היפרה את החשיבה האנושית. זו דוגמה נוספת לפוריותה של דמוקרטיה ישירה. דמוקרטיה ישירה היא משטר בו יש לכל אזרח, בכל רגע, סמכות להציע, לדון, ולהצביע, בכל החלטה פוליטית. זוהי הדמוקרטיה המקורית, אך כיוון שבימינו משתמשים (בטעות) במושג "דמוקרטיה" לציון משטר נציגים, צריך כיום להוסיף את התואר "ישירה" למונח "דמוקרטיה".

האם משטר כזה ניתן למימוש כיום? כן!  זה נשמע דימיוני, בלתי אפשרי, בלתי ריאלי. בתשובה לכך ברצוני לדון שוב בשביתה הכללית של מאי 1968 בצרפת שבמהלכה התברר שאנשים רוצים להחליט בעצמם על גורלם, לא רק על ניהול המדינה כולה, אלא גם על ניהול בית הספר, מקום העבודה, רובע המגורים, הבית, המשפחה. כיום רוצים רבים להשתתף בהחלטות הקובעות את חייהם בכל תחום של החיים. ב- 1968 קראו לזה "הפוליטיקה של חיי יומיום".

הדרישה לשיתוף בהחלטות הקובעות את חי